מאיפה בא הבטחון המופרז בדעות עצמיות?!
י"ד תמוז תש"פ
כשאנו בטוחים בעצמנו, אנו נעשים לפעמים חרשים מלשמוע קול אחר, החיים שלנו הם מלאי הפתעות, ואנו רואים פעמים רבות בחיים, שמה שהיה בטוח לנו אתמול – כבר לא כל כך בטוח היום. מציאות זו היתה אמורה לתת לנו פרספקטיבה נכונה על החיים, שאין בטוח כל כך בשום דבר, ואם כן, לפחות להקשיב לקול אחר בתוכנו. העקשנות של בני אדם להיות כה בטוחים בצדקת דרכם היא מפתיעה, כי הם רגילים גם לשנות דעה בכל דבר וענין, אבל אינם יכולים להיות קשובים לדעה אחרת בנקודת זמן בה הם אוחזים בקרנות מזבח הדעה הספציפית.
יאמר מי שיאמר, שאדרבה, העיקשות הזו מורה על רצינות ההחזקה בדעה. צריך לדעת, שיש בחינה של תכלית הידיעה שלא נדע, אם אדם יודע מאד משהו, סימן שהוא רק מדקלם, אם הוא עבר את עולם הספקות, הוא יכול לומר שהוא לא מבין, שהוא מאמין, הוא יכול לומר שהוא נותן אימון בדעה הזו וכו' וכו'. אבל מי שלא עבר שום דבר, אלא מדקלם מה ששמע, או מה שרוצה לשמוע – איפה ההגיון שלו.
באמונת ה' והתורה, לא הייתי מכליל את הבטוחים בעצמם כלא תקינים, משום שזהו כוחה של אמונה אמיתית, להגיע לסוף הדרך במהירות, לדעת באמת את מה שאתה מאמין בו, בכל ההויה שלך. אני מדבר על מילי דעלמא, כל מיני ויכוחים שיש בחיים, יעשה טוב לעצמו המתווכח הנצחי, שפשוט יקשיב, לא רק למי שהוא מתווכח עמו, אלא גם ללב שלו, לפנימיות שלו, שלבטח מכילה יותר מדעה אחת, הלב כבר הצליח לפרנס כמה לבטים לכל מיני צדדים, אז למה שלא תתן לו ביטוי, ולפחות בהקשבה.
ובקיצור – אל תהיה בטוח בעצמך, אל.