דרכי התמודדות עם ילד 'חוצפן'
לא אהיה כאותם מנחי חינוך ודרשנים המעזים לומר באופן גורף וחד משמעי, שכל מה שקורה בבית, אתם, ההורים אשמים! זה ממש ממש לא נכון, ובכלל, איננו עוסקים בלחפש 'אשמים', אלא מתמקדים דווקא במניעים של ילדנו למעשיהם, נבדוק אותם, כי שם שורש התיקון.
במיוחד בנושא הנפוץ והטעון ששמו 'חוצפה'… רוב ההורים או המחנכים נתקלים בילד חוצפן, או יותר נכון ילד שמתחצף. ולמרבית הפלא, יש ילד שהוא שיה תמימה בבית ואריה נועז וחצוף בחיידר וכן להיפך, מה זה זה?
לפני הכול עלינו לדעת, ילד שמתחצף, הוא 'ילד', וככזה הוא חייב להתחצף אם דוחקים אותו לנהוג כך. ועדיין לא אמרתי שההורים 'אשמים'.
מה רוצה הילד 'להרוויח' בחוצפתו? הוא פשוט מבטא אי יכולת, או אי רצון לקבל מרות… אמור מעתה, ילד שהתחצף אליך, מלמד יקירי, אינו ילד חוצפן, הוא לא קלט את מסר המרות שרצית להעביר לו.
מרות זה ענין של כבוד, לא של נתינים תחת מגף השליט, אולם כאשר הילד מזהה את מורו והורו ככזה, הוא נוקט במפלט החוצפה, אז הוא חלש מאד, לא חזק ונועז כפי שהוא נראה, ולכן שם המקום להקשיב לקשייו ולא להתקומם למול 'חוצפתו'.
אין המדובר כאן לבוז לשיטה הישנה של נערים הכפופים למרות רבם, ההיפך… בניית מרות נכונה, לא מאפשרת כלל לשום סוג של חוצפה. החוצפה, אף הקלה שבקלות היא בעצם איתות שכאן לא נוצרה שום מרות איכותית ואמיתית.
ברור שכשמתגלעים ניצני חוצפה אצל חניך, צריך להעמידו על המקום בשיא החדות, אך נבון יהיה האיש שישדר עוצמה כנגד חולשת המתחצף ולא ההיפך.
אם המחנך או ההורה, יתקצף כולו בשצף קצף לעומת הילדון שקרה תיגר על מלכותו, הוא ייתפש, ולא רק בתת מודע, של הנער וחבריו, כאיש חלש אופי – – – והם יהיו צודקים. כי חוצפה היא חולשה בביטוי הכי חד שלה, ולעומתה על המחנך לעמוד כחומה בצורה.
באותה שעה לא נעימה, בה אומר או עושה התלמיד או הבן משהו לא ראוי לנגד עינים קמות של המופקד על חינוכו, עליו לשדר לו מרות מחודשת, המתנה שקטה, דיבור חרישי ונדהם, תקיף ומחלחל, לא כועס וזועם, אלא כתוהה על מעשה לא ראוי… לא לתת במה לחוצפה, רק לתמיהה על הפריצה הלא מובנת של הגדר האנושי הפשוט.
וזאת רק בתנאי, שהמחנך לא איפשר את החוצפה הזאת. הסמכותיות ואי האפשרות להעיז, לא נוצרת ביום אחד, כאשר מסתיים חוש ההומור של ההורה והמחנך… אלא זאת בניה סבלנית של נדבך על נדבך שיוצר את החומה הבלתי עבירה של חוצפות ותעוזות.
כאשר ברור למחנך, כי הכול נעשה, האוירה משדרת רצינות, וכולם נושאים בעול והולכים בתלם, והנה התורן שמפר את האיזון העדין הזה. עלינו לשמוע ממעמקי קול החוצפה את הסבל של הנפש – שם הפתרון.
יש דרך פשוטה להדוף חוצפות והתקוממויות של ילדים, זאת דרך שזהה לדיכוי מרד אזרחים, היא פועלת מצויין, אך לא משמשת שום מטרה, כי אם הריוח כולו הוא רק שקט תעשייתי, לא חינכנו אף אחד, וגם סביר להניח שמפעם לפעם נצטרך לטפל ב'אזרחים' החצופים המפרים מרות מפקידה לפקידה.
יש בתים, שכך הנוהג הנפוץ בהם, הילדים גדלים שם באומללותם…
אך הדרך הרצויה היא, לרדת לשורש הענין, לבדוק, איך זה, שהילד שלי, שאמור לכבד ולהוקיר אותי, הוא כה מזלזל ובוזה, למה? אם כבודי אינו יקר בעיניו, אז בהכאה, בזלזול או בעונש, אחזיר את כבודי האבוד?
ברור שלא.
הורים שהחלו לנהוג בדרך יסודית, וניסו להידבר בשעה שקטה עם הילד, נדהמו להיווכח, שהחוצפן הנורא הזה, כלל אינו מודע לחוצפתו, הוא מוחה נמרצות נגד נסיון לעשותו ככזה, וזו בכלל לא חוצפה… יטען להגנתו.
לפעמים הוא כה שקוע בעצמו, בצרתו, בכאבו ובסבלו, שההורה שבוחר לטפל רק בכבוד שלא ניתן לו, נתפש בעיניו כגורם עויין הנמצא הרחק הרחק מעולמו הרגשי… הדרך במצב שכזה, להמתין עם החינוך לכבוד ודרך ארץ, להקשיב לקול הכאב, עם הערה כלשהי, שניתן לעדן את ההתייחסות כשפונים לאבא, אך את הטיפול האמיתי, ניתן לעשות ביסודיות, כאשר עושים אותו נכון.
כשוך חמת הכאב, עלינו להסב את תשומת לבו על דרכו להשיג את משאלותיו, אז, כשיהיה פנוי רגשית לקבל, יגיע תורו להיות נדהם מהדרך שאימץ לעצמו, סביר להניח, ברוב המקרים, כי הילד יתבייש בדרכו, וינסה להיטיבה באימוץ דרכים שונות, מעודנות יותר.
כך לא ניתן לחוצפה הנצחה שאינה ראויה לה, האדם בטבעו, הבריא והרגוע, אינו נזקק לחוצפה, ההיפך, הנאתו להרויח דברים ביושר, לא בסערות נפש הרסניות, עיזרו לילדכם לרכוש מיומנות בעוצמה אמיתית שאינה נזקקת לחוצפה.