פרק ראשון – הבנת המושג
בעודנו מדברים על המינוח המוזר והחדשני, אמונלוגיה, עלינו להזהיר מפני טעות נפוצה, שהתאזרחה בלב רבים, הרואים באמונה, סוג של תחליף רדוד לידע אמיתי ועמוק. האמונה, ככלל, נתפסת אצל רובנו, כתכונה, חיובית אמנם, העומדת לו לאדם שאינו יודע, ובכל זאת מאמין הנהו. אין הלוגיקה של האמונה יוצרת את המינוח אמונלוגיה, אלא ההבנה כיצד להפיק ממנה את תרבות החיים הנכונה, אחר שנדע אל נכון, מהי אמונה, בעומק המשמעות המדוייקת שלה.
אמונה אינה רק לתמימים, אמונה אינה במקום ידע, יתכן והשפה בה אנו משתמשים ביום יום, מכנה את התכונות הללו עצמן בשם אמונה, אך המבט שלנו על אמונה הוא שונה לחלוטין, אנו רואים באמונה ידע עמוק של דעת אלוקים הנטוע בלבנו, מוחשי, אמיתי ובלתי ניתן לערעור, במובן הזה, אמונה אינה התפישה הנפוצה, אלא סוג של אימון גמור ומוחלט, משום שאני יודע היטב על מציאותו של הבורא, אני רואה אותו בראיית עיני, שומע אותו בחושי השמע, וחש אותו בכל אבר וגיד שלי.
הידע הגדול הזה, אינו שטיפת מוח עצמית על ידי דמיון, החדשות הטובות הן, שהוא ידע שטבוע בברוא על ידי הבורא עצמו. התודעה החפה מכל אבק מסתיק מתפתחת מטבעה בכיוון הזה, אין אדם עלי אדמות שלא חש את התחושה האלוקית הזו, אלא שלא כולנו יודעים לקרוא לה בשם. האמת הזו, עומדת בבסיס של תהליך תודעתי מתחדש, כי לאחר שהאדם נהיה מודע אל האור הפנימי השוכן בקרבו, הוא נולד מחדש אל תוך עולם קסום וחדש של אהבה אינסופית, רובם ככולם של מדוי הנפש המטרידים והמעציבים – פג תוקפם, ותחתם שוכן האושר החמקמק הזה, משאת עיניהם של כל בני תמותה.
אני רוצה לדבר על התחושה הזו. מכירים את התחושה שהכל הסתדר בחיים, משהו חלומי כזה, אפוף רוגע לא מאכזב, בדרך כלל זה בא בחלום או בדמיון, אבל תחשבו שאתם מוגנים ועטופים באהבתו של הכל יכול בכבודו ובעצמו, כאשר האמת הפנימית משדרת ללא הרף שאין עוד מלבדו ממש, והוא יודע מהו העתיד האמיתי הנכון בעבורנו, והוא גם יציל אותנו מטעויות קריטיות. כי אם היינו חיים בעצמנו בלבדנו, והיינו מנסים לעשות את מה שנראה בעינינו, בודאי, בגלל שעינינו טחות מלראות את מה שנבצר מאתנו, היינו טועים ותועים ללא הרף, בבסיס, חרדות האדם יושבות על החידה הזו, יש בו פחד וחשש עמום מהבאות ומהתוצאות. בהיותנו מתפנקים בכף ידו של בורא אוהב, אנו חוסכים מעצמנו את החרדות הקיומיות הללו.
בעולם הציני שלנו, כאשר אנו מדברים על אמונה, אנו נתקלים בשני סוגי אנשים, יש אנשים המאמינים מטבעם ויש אנשים שאינם כאלו – מטבעם. שניהם שטופים על ידי תהליכים שעברה נשמתם במסלול המיוחד לכל אחד מאתנו בעולמו. שני הסוגים הללו הם קרבן עצוב של הציניות שאפפה את בני האדם בדורנו. משום שגם המאמין עשוי לגחך כאשר נפנה אליו באותיות של מודעות אלוקית פנימית, הוא לבטח יביט בנו בעינים קמות, ומן הסתם יחשוד בנו כי נסתתרה בינתנו, ואיננו מן הישוב.
מהי ציניות, ומה השורש שלה, האדם המפוחד והחלש, בחברת בני אדם חזקים, מתרגל לעטות על פניו מסכה אטומה של קשיחות מדומה, את פחדיו הפנימיים הוא מבטא בלשון לועגת וצינית, אין בו את העוז לאהוב בגישה ישירה, הוא איננו מוכן לחשוף רגשות אמיתיים וכנים מול מי שלא יהיה, כי חוסר המודעות למהותו הפנימית מערערת לו את בטחון העצמי, הוא לא יכול להישיר מבט מול אדם ולומר לו בשיא הפשטות – אני אוהב אותך… ואם בחברה ישנם כאלו וישנם גם אחרים, ברמות שונות של חולשה וציניות, מול התדר האלוקי המתגלה, רובם עומדים חסרי אונים תודעתית, ומגיבים בזלזול ובחוסר אימון.
כאשר נצליח לקלף את השכבות האוטמות את האמת הפשוטה, שאנו אהובים על ידי יוצר בראשית, הנופח באפנו, בכל רגע נתון, חיים מתחדשים, והוא שוכן בתוכנו ממש, הוא חי בתוך גופנו, כביכול, בכך שהוא מאיר את נשמת חלק אלוק ממעל, הרי שהאדם עצמו, הופך בן רגע למלאך של דבקות מוחלטת בבורא עולם, אלא שכאן דרושה העבודה הלא פשוטה – לקלף את שכבות הדמיון, שבטעות גמורה מכונות ריאליזם נטוע בקרקע לעומת אנשים שנראים די גזורים מהמציאות הפשוטה.
ההיפך הוא הנכון, הנפרד מהרעיון האלוקי, הוא אדם שהעמיס על עצמו משא כבד של מחשבות מחסלות, אדם שאין לו בעולמו כי אם חומר, אינו אדם משוחרר, כי אם עבד לעבדות הנמוכה ביותר, הוא יכול לבדוק את עצמו, איך שמדעיו עסוקים בפרטים קטנוניים זניחים כל כך, שאם יכתבם על פתק ויראם לאדם מן הישוב, ייחשב כשוטה גמור. ומחשבות אלו אופפות אותו כמעט בכל רגע נתון בסדר יומו עם הפוגות קצרות.
לעומת זאת, האדם שאור נשמתו מאיר בו, הוא אדם שנסק לגבהים, מדעיו מרוממים, ותחומי התענינותו נשגבים, ואין המדובר באחד מגדולי האומה, זו מודעות פשוטה, שכאמור, אנו חוזרים וטוענים, כי היא באה עם לידתו של האדם הנוצר בצלם אלוקים, בסוד "האלקים עשה את האדם ישר", ועל ידי החשבונות הרבים נהדפה ממנו, ובאמצעות תהליך נכון, הוא יכול לחזור את האמת הזו, ולחיות חיי גן עדן בעודו בגוף.
עם כתיבת שורות אלו, אני רואה בעיני רוחי את הקורא המשתומם, מה תכלס אתה רוצה ממני? מה עלי לעשות למעשה לחוש את אותה בשורה גרנדיוזית שהאמונלוגיה מביאה בכנפיה, וכי על ידי קריאת ספרים אהפך לאדם מואר, התשובה היא שלילית לחלוטין, אין דרך בעולם להפוך אדם לאמונלוג, אלא אם כן יציץ לתוך לבו ויזהה את האור הזה בעצמו, היופי של האצילות הזו, שהאורות הרוחניים שירדו לעולם בדמות בני אדם, מאירים בכלים מכלים שונים, כשם שפרצופיהם של בני אנוש שונים אלו מאלו, כך כלי הביטוי שלהם שונים וססגוניים, העובדה הזו יוצרת הרמוניה של בריאה מושלמת, לו היו בני אדם מבטאים את מתנת החיים שלהם על נכונה.
ומה כן? בפרקים הבאים ננסה, נדבך אחר נדבך, לסחוב את הקורא אל היכלות של אמונת אמת, מתוך קריאה מהדהדת לתוך לבו, בפרק זה עמדנו על מתיחת קוים כלליים לדמותה של אמונה נכונה, "אמונה זו ידיעה ברמה הגבוהה שלה", כדי לדעת מה אנו יודעים, עלינו להיות קשובים היטב למה שמתחולל בלבנו, אחרי הסרת תנועת השוחד העצמית, אחר ניקוי וניכוי טעמי הלוואי שנשטפנו בהם, נקשיב לקול עמום הבוקע מתוך מערה פנימית בלב פנימה, ונגלה כי אנו יודעים באמת שיש בורא לעולם, ושאנו חלק ממנו, והשאיפה הפנימית שלנו היא להתאחד עמו, וכאשר יושלם דבר זה – נזכה לאושר שלנו.
בדיוק את הדבר הפשוט הזה אתה צריך לשנן, עליך רק לזכור את זה ברוב רגעי יומך, מחשבה קטנה אחת אודות האמת הפשוטה הזו, מחוללת שינוי לא רגיל בכל ארמונות הסתר של נפשך, ככל שתתמיד בתנועה לעבר הידע הזה, אתה מקבל חיים חדשים וכוחות עילאיים לחיות את החיים אחרת.