פרק שני – האגו המחסל
האדם מטבע ברייתו קרוב אצל עצמו ביותר, לעיתים בדרך לא מודעת, התכונה הזו מגנה עליו מפני כמה וכמה דברים בלתי רצויים, אך היא בעוכריו כשאינו מזכך אותה בבואו להתקרב אל בורא עולם. בכלל, בדברנו אודות להתקרב אל הבורא, אנו שומעים נימה של נפרדות, היינו יש בורא, ויש את הישות שלי, ואני רוצה להתקרב אליו. זו לא כל השלמות, אנו שואפים יותר בכיוון של ההדבקות המוחלטת.
כאשר אדם מדבר אודות קרבת אלוקים, לא בטוח בכלל שהוא מבין על מה הוא מדבר, כי הרי קדוש שרוי בתוך מעיו, והוא רואה את אלוקים כאיזה דבר מופשט ורחוק הימנו, שמחמת המודעות האלוקית, הוא רוצה פשוט להיות קרוב אליו, כי זה כל האדם. החסרון בזה הוא, כי עצם האלוקות כבר נמצאת בתוכו פנימה, ועליו רק לבטא זאת בנוכחות מוחלטת, לחיות את חייו והרגשותיו הפנימיים מתוך הגילוי האלוקי הזה.
מהו הדבר שמונע את האדם מלראות את האור האלוקי שבתוכו, זהו רק האגו, הישות העצמית, ההרגשה של העצמי שלו לא תתן לו בשום פנים ואופן להכיר בגילוי האלוקות, הוא חש את עצמו ולא את אלוקיו. הוא יכול להתפלל וללמוד, משום שהוא רוצה למלאות את האגו שלו, ולא להסתכן בהעדר של הדברים הטובים והרוחניים. אי אפשר, חלילה, לומר שזהו דבר רע, כי סוף כל סוף האיש הזה עושה את רצונו של מי ואמר והיה העולם, ואשר בשביל זה נועד, ויתכן אף שזו הדרך הראשונית להגיע אל היעד שעליו אנו מדברים, אבל בודאי, ככל שהאגו האישי הוא המניע, אין כאן שום גילוי העצם האלוקי.
הדבר הזה אינו חידוש, אך אנו רוצים להצביע על תנועת נפש ידועה, שאנשים שנמצאים בעולם הגשמי שומעים, כי עליהם לוותר על המציאות הגשמית שלהם, הם נרתעים, הם רואים בנימה הרוחנית הזו, משהו כמו שגעון תלוש מהמציאות, ואף אכזבה שאין אפשרות כאילו לשלב בין הרוחניות לגשמיות. התנועה הזו מתנהלת בחשאין בתת מודע, אף בלי טוען ונטען, כך אנשים חיים את חייהם, הם מוכנים להקציב ולהקדיש זמן כלשהו, מי יותר ומי פחות, אל העבודה הרוחנית, והודפים אותה כאשר הם חפצים בחיים הרגילים שלהם.
הטעות הזו, חוברת לטעות האחרת, שהיא אי הכרת הבורא, ותנועת הנפש המתאימה להכרתו. החיים הגשמיים הפשוטים איך שהם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, מסוגלים להתנהל עם ההרגשה המוחלטת של דבקות, בלי עינים עצומות וקימוטי קווי המצח או שאר תנועות שדוחות את האדם מעולמו. החיים עצמם – הם חיי הבורא כביכול, הידיעה הזו משנה את כל תפיסת האדם, לא רק ביושבו בבית המדרש, אלא גם בהיותו עוסק במשא ומתן, אפילו בדברו בנחת עם בני אדם, הוא יכול (וצריך) להיות מואר לחלוטין, בהיותו האור האלקי מאיר בו את כל פינותיו.
אז מה תפקידו של האגו בחיי האדם? הלוא אם הוא היה רק 'יצר' שעלינו להעבירו לגמרי, אזי אנו נידונים למלחמה תמידית בלתי פוסקת בין העצמי שלנו לבין העצמי הסורר הזה… מלחמות מעין אלו, גם אם הן צודקות ואכן אמורות להתנהל, נידונות לכשלון מראש, אם היעד הוא שיש מנצח אחד. לעומת זאת, כאשר המלחמה אינה ללחום נגד האגו, אלא לכבוש אותו תחת הדגל הנכון, אנו לא נלחמים בו אלא מגייסים אותו. ואז ההגדרה לנצחון שונה לגמרי.
הבה ונתבונן, הלוא אם ידענו כי האדם נולד עם אגו בלתי מבורר, והוא גם נולד חסר את המודעות להבין כי מניעיו אינם אלא למילוי סיפוק האגו, הרי בהכרח יש לזה הסבר מדוע היצור נוצר כך, במקום לראות בזה משהו לא תקין, עלינו להבין, כי הוא כלי להכרת הבורא, כי אין דבר בעולמנו, שלא נועד לשרת את היסוד הגדול הזה של גילוי המלך בהיכלו. משום כך, טעות היא לחשוב כי יתכנו בריות בעולם, שלא נולדו עם הקוד המפצח הזה, שיתן להם את הכח ואת הכלים להיות בריות כאלו, שהאור האלוקי מאיר מתוכן.
האגו הוא הכלי הגדול ביותר! הוא מניח הנחה משמעותית, שהאדם הוא יחיד בעולמו, וכל העולם ואשר בו נועדו לשרתו, וזו היא אכן האמת הפשוטה. כל יחיד ויחיד בעולמנו זה, הוא כלי לאור הגילוי, מסויים ומיוחד ביותר, שאין שני לו ואין דומה לו, בכך הוא דומה לבוראו היחיד והמיוחד, בסוד "אני אמרתי אלקים אתם". אין אדם אחד בודד, שהוא מיותר בעולמנו, במובן הזה של הגילוי האלוקי.
ההרגשה הזאת שאדם מפתח את עצמו, דואג לעצמו, רואה בעצמו את חזות הכל, כשהיא באה בעטיפה הגסה שלה, היא נוראית ומפלצתית, אך ביסודם של דברים, שורש הכל הוא הרצון לבטא את הגילוי המיוחד שלה בעולמו של הקב"ה. מכאן ואילך נקודת הפתיחה של המלחמה, אם לתת לכלב האגו לשוטט בחופשיות ולבטא את עצמו כעצמו, כמרוחק מאור פני מלך חיים, וכמסתיר את אור הגילוי, או לגייס אותו לצורך המיוחד שלשמו הוא נברא, אם המלחמה מתנהלת בתדר הזה, היא מלחמה הגיונית וברת נצחון מוחץ, משום שהאגו פשוט צריך להבין את עצמו, וכאשר יבין הוא ימשך לשם, ויכנע ללא שום קרב.
אור הגילוי הוא לא ויתור, אור הגילוי הוא אור של ביטוי קסום לתענוגיה של הנפש, יסוד היסודות של העונג האנושי, הוא להתענג על ה', להכיר אותו ולחיות את החיים דרכו ועמו ובהכללות בו. הסיבה שאנו לא ממש רואים ומרגישים את זה, כי התענוג הזה הושחת מיסודו הראשון, והוא מתועל כמעט בטבע שני, אל התענוגים הזולים שעליהם משלמים במידית, אמנם מחיר זול, אבל משלמים. את התענוג האמיתי אין אפשרות לרכוש בדרך פשוטה כל כך, ואפילו לא על ידי לימוד ומודעות, אלא ממש על ידי לוחמה, אך כשהענין הזה נרכש, זוכים להגיע אל העומק הכי פנימי של תענוג.
האגו, שלמד להכיר את עצמו, שהוא בעצם מצד עצמו, אדם קטן חסר ישע, שאין לו שום יכולת, אף הקלושה שביכולות, וכל הרגשת הגבהות של עצמו, היא מצד שהוא מתוכנת להכיל בקרבו את האלוקים היחיד הנוכח בעולמנו, הרי שמאגו מוחצן ושחצן הוא הופך לכלי לאור הגילוי, זו היא הדבקות במונח הפשוט שלה. כמו שאדם לא יכול להבדיל בין גופו לנפשו, השידוך הבלתי אפשרי הזה מתנהל למרות רצונו וכו', כך האדם המואר, אינו רואה את עצמו הכוזב אלא את עצמו האלוקי, כי אין עוד מלבדו ממש.
הדרך הראשונה להגיע אל ניתוץ האגו הכוזב, היא התבוננות יום יומית בעצמי של האדם, המונח הקדוש הקורא למתפלל 'דע לפני מי אתה עומד', אינו רק בשעת התפילה ועבודת השם, זו היא קריאה מהדהדת, הגורמת לאדם להבין היטב את יסוד עמידתו בעולם הקדוש שלנו, שהוא עולם האמור להכיל את האור האלוקי במיטבו. אך התבוננות זו גופה אסורה שתערך בחסותו של האגו, אלא כמבקרת אותו עד עומק השתין, הרואה בו את הגורם המצמצם לאושר האלוקי להגלות.
במה דברים אמורים, אם אנו נקבע כללי ברזל, שהיהודי אמור להקציב כך וכך זמן יום יומיים להתבוננות בהכרת האגו, הטכניקה הזו, עלולה עד מהרה להלכד בקסם של עצמה, והיא תהפוך לאגו בעצמה, אנו מוכרחים לחיות את חיינו מול האגו ולא עמו ביחד, ולא משנה מה נעשה או איך נעשה, הנקודה הכי קריטית בעשייתנו – לרצות את השם ורק אותו בלבד, בכל מעשינו.
אין אני קורא תיגר חלילה וחלילה, על מעשים יהודיים שבכל יום ויום, הן על החובות הכתובות בתורה ובהלכה והן חובות הלבבות של המתחסדים עם בוראם, בלימוד וקבלות טובות, אני מנסה למקד את תשומת הלב אל קרבת אלוקים אמיתית, שהיא יסוד לכל המעשים והחכמות, והיא הכי חמקמקה במעגל העבודה הזה.