כאשר אמונת היחוד באה לידי ביטוי בחיי המעשה
"השוואת הלב והלשון ביחוד הבורא" כותב רבינו בחיי בשער היחוד שלו, קשה לדבר עם יהודים אודות הקדוש ברוך הוא לפעמים, משום שנוכחותו יתברך אינה ברורה די הצורך בחיים "המעשיים". ולא בגלל כפירה או משהו כזה, חס ליה לזרעא דאברהם.
רדידות ההבנה השטחית במושג שנקרא אלוקות, מביא את האדם לסלק מחייו הפרטיים כל סוג של תובנה אלוקית נכונה, יכול אדם לדבר בפיו ובלשונו דיבורים דתיים רגילים, בעזרת ה', ברוך ה', חסדי ה', וכולי. אך אינו משכיל 'להשתמש' בעומק הזה בעת הצורך.
רבים יודעים, כי אסור לחזק את האדם בשעה שצרתו מוטלת לפניו, היינו אדם שנמצא בצרה, אין זה מן החוכמה לדבר עמו דיבורי אמונה, משום שזה לא הזמן, כי לבו נאטם לכל שיעור באמונה, מכונן ככל שיהיה, וחבל להשחית את הדברים.
ואני רוצה לשאול כמה שאלות. דבר ראשון, וכי יש זמן שבו ניתן להתחזק באמונה כאשר המקורות האחרים הכזיבו? דבר שני, וכי מי שחי כל הזמן את מציאותו של ה', ייאטם לבו כאשר ה' לא יעשה בדיוק כפי רצונו? אז איזו אמונה היא זו? מה באמת קורה איתו?
דבר שלישי, והוא העיקר… אם יש לאדם כעס נורא על פלוני שהכזיב, ולי יש מידע אמיתי שזה לא פלוני, אלא מישהו אחר לא מאכזב, האם אנצור את המידע הזה ממנו? האם לומר לאדם מאמין שהטובה הכי גדולה היא מעשהו של ה', זו אמת שצריך להסתיר אותה?
אני מודה שאני מיתמם קצת, כי ברור, שמי שחיי האמונה אצלו הם ענין של פולקלור יהודי ותו לא, מעשיות ומשלים, ווארטים ועובדות אבל לא בלב ממש, כרצונו של החובת הלבבות.
רבותי! הקדמת כל ההקדמות היא "השוואת הלב והלשון בייחוד הבורא". היודע את עומק דעומק מעלת הדבקות האמיתית, של כל חדרי המוח והלב, בכל שעה שביום לבורא עולם, היחיד והמשגיח, בכל רגע ורגע על בריותיו, ואוהב אותן, ועושה לטובתן מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב, כל הלך רוחו הוא שונה לגמרי.
המתחבר, התחברות שיש בה ממש למקור העוצמה האמיתי, לאמת הברורה כל כך, נפשו שלוה, רוחו שוקטה, וכל עצביו רגועים, גם אם נמצא בפרשת דרכים אפלה ביותר, גם כי ישב בחושך ה' אור לו… ואור מאיר את כל הפינות, ומגרש כל עלטה אפשרית…
קחו לדוגמה את ענין התפילה… האדם עומד מול בורא העולם, מבטל את כל ישותו המכזיבה, ונשאב אל הכול יכול בעצמו, היחיד שיכול לעזור… ורוצה לעזור… והוא שומע ומאזין לכל הגה היוצא מפי, אם הרגשה של טיפול יכולה להיות מכוננת ויעילה הרי שתפילה של אדם "מאמין באמת" מעצימה את רוחו של האדם לאין יכולת במילים להגדיר. ובתנאי שהאמונה לא תהיה רק בפה אלא בלב לגמרי, בתכלית השלימות, כמו אדם שהובטח לו על ידי מקור מהימן שאבדתו נמצאה ואינו דואג עוד.
קשה להגיע לדרגה זו, קשה מאד, אך למרבית הפלא קשה הרבה יותר מבלעדיה… אדם ללא הכול יכול אינו יכול הכל, ואינו יכול, בעצם כלום. בכל מדווי הנפש, צריך אדם למצוא ולמצות את קרבת האלוקים שהסתתרה לה, שם ימצא את השקט הנפשי.
ניקח למשל את מידת הקנאה. שממוטטת את הנפש ממש, "עצמותיו מרקיבין" אמרו חז"ל הקדושים. יעשה אדם איזו עבודה שיעשה, ויגיע רחוק מבחינת המודעות שלו, אבל אם רק יחקוק בדעתו את האמת הזאת, שהכל מוקצב, מושגח, מונהג בצדק אלוקי עילאי, אזי תתפשט בכל נפשו עריבות ומתיקות של חיים אמיתיים. אם כך נקבע מלמעלה ולטובה דווקא, מי אנכי כי אכאב זאת? וכי אכאב את מה שעשו לטובתי?
המעשיות של 'שיטה' עתיקת יומין זאת (מהיום הראשון של בריאת האדם), מתבטאת במחשבת עומק אודות השי"ת, לא אחרת. כל יום שעובר, ואין המחשבה מתעמקת במציאותו של ה', הרי שעבר עוד יום של הסתרה, ויום של הסתרה זה יום של תלאות חיים. מכאן עד הזדקקות לחזוקים חיצוניים קצרה הדרך.
מחשבות עומק הכוונה, להבין שהאמונה שלנו בהשי"ת, אינה משהו עמום ובלתי מושג, כי אם קרוב הדבר בפיך ובלבבך "לעשותו" לעבוד את עבודת החיים בקשר של קיימא עם הבורא, במחשבה אוגפת מחשבה, אחת אחר השניה, חיים של מציאות השם, וכאשר חיים כך, זוכים לראות בכל רגע את ידו הרחימאית מגוננת, מסוככת, מצלה ומצלת.
אין חשש לטעות כי זהו תחליף למשהו נצרך אחר, תרופתי או התנהגותי, אלא זה הדבר החיוני ביותר שצריך האדם לרכוש, בלי שום קשר לדברים האחרים, משם תוצאות חיים, זהו הצעד הראשון לא של 'אין ברירה'.
וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור, כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו בכל נשימת אף, לומר לעצמנו, ובאמת, כי הכל הוא מאת ה' הטוב.