לדעת להעניש – לדעת להענש
כל הורה ומחנך מודעים היטב לשוט העונש המרחף מעל ראשו של הזאטוט, שבכוחו למזער את נזקי התנהגותו… אך לא כולם יודעים את משמעותו של העונש, דרכי ביצועו והפקת התועלת הרצויה ממנו.
הרי ברור לכל בר דעת, כי עונש אינו נקמה ואינו בא להביע אך זעם, אם הוא באמת כזה, הרי שמתאים לו שם אחר ולא עונש. ובמיוחד לא כזה שבא לחנך, להדריך, לבנות ולכונן אין בונים על ידי הרס, זכרו הורים כלל יסודי זה. ללא זה איבדתם את כלי העונש לחלוטין.
כיצד מענישים? הורה שמוצא את עצמו שואל שאלה זו, הוא כבר נכלל בקטגוריה חיובית של הורה מובחן ומודע לתפקידו המחנך והמכוון. השאלה הזו, תשובות רבות לה, והן נעות בכל מעשה לפי ערכו וענינו.
הורה ומחנך שרוצה להעביר מסר ברור, שייקלט ברבדים הכי פנימיים של חניכו, משתמש לעיתים בסנקציה שתהווה תזכיר לעת הצורך, כי התנהגות בלתי הולמת אינה משתלמת, אך כאשר אין העונש משרת מטרה זו, עלינו לדעת כי הוא משרת את המטרה ההפוכה בדיוק.
אם חלילה ילד מזהה בתהליך שבין המעניש לנענש גילוי של נקמנות או מידות רעות ושולטנות, מלבד האיבה שהוא ירחש למעניש לנצח, הוא גם ילמד, ובדרך מאד ברורה, כי בעולמנו השפל, כל דאלים גבר, החזקים מנצחים ולא משנה אם הם צודקים.
שיטה זאת תהפוך לדרך חיים בעבור החניך, הוא לא נענש, כי אם נשאב אל מעגל חיים שגוי, עכשיו הוא החלש, מחר הוא יהיה החזק, והוא כבר יראה לו…
בסוגריים ניתן להעיר, כי כאשר הנענש אוהב את המעניש למרות העונש שזה הטיל עליו, הרי שכאן לא קרתה טעות קריטית שכזו, הילד אינו טיפש, עיניו מבחינות בחדות יתירה במניעים נסתרים ומוחבאים, אי אפשר 'לעבוד' עליו.
וראוי לציין, כי אין כאן כל הבדל אם מדובר בעונש קשה ומעיק לבין משהו קטן, המניע הוא העיקר, כיצד מענישים היא השאלה, ולא משנה מהו גודל העונש, למרות שברור, כי חוסר פרופורציה בין החטא ועונשו גורם לאיבוד האפקט הרצוי, החניך חש כי המעניש טעה, ולא זה מה שאנו רוצים שיחוש.
נפגשתי פעם עם מנהל תלמוד תורה שסיפר לי סיפור מדהים, בחיידר שלו מצוי ילד שובב, מה שנוהגים לכנות 'עושה צרות מקצועי'.
המלמדים כבר התרגלו אליו, והוא התרגל אליהם, מהם החטיפו לו כשפקעה סבלנותם ומהם השתמשו בכלים נוספים, הילד למד לשרוד… יום אחד, הגיע היום הראשון שלאחר החופש, הוא עלה כיתה, ביומיים הראשונים למד המלמד על טיבו והתנהג בהתאם התגובה המפתיעה: הילד סירב בכל תוקף לבוא לחיידר.
מפתיע מאד, כי הילד מעולם לא בחל בעונשים מכל סוג, ומה זה ארע לי כי נזעק. המנהל דנן קרא לו לשיחה, הילד נענה ובא. כשנשאל למה הרבי הזה לדעתו, 'גרוע' יותר מהרבי'ס שדי ייסרוהו בעבר? ענה: כולם מענישים, אבל זה רשע…
המנהל לחש לי לאחר המעשה: "לצערי הוא צדק, ונאלצתי לפטרו". הילד ידע להבחין בין עונש, קשה ככל שיהיה, לבין רשעות לשמה! זה לא עובר בשתיקה על ידי שום ילד, הוא יגיב על זה במוקדם או במאוחר, ולא תמיד התגובה תנעם לנו.
לדעת להעניש, זה לימוד שלם, איך ומתי וכמה. מי שלא משקיע מחשבה בענין העונש ואיכותו, הוא כפושע המתנכל לנשמות, העדיפות של הגיל והכוח המושחת לא רלוונטי לעתידו, הוא ימתין לשעת הכושר לפרוק את עולו של המדכא הצורר.
לא כך אנו רוצים להצטייר בעיני ילדנו וחניכנו, החוכמה היא לגרום לעונש להיות 'רצוי' ואף אהוב כמעט על הנענש, הוא יבין שהוא בעיצומו של תהליך חינוכי מתמשך, ואף שלא יודה בכך, ינעם לו לראות את העיסוק בעתידו הרוחני, ואם לא עכשיו יום יבוא…
לפני שנים נתקלתי בנער שלא ידע להיענש, הוא היה 'הופך עולמות' ובטוח שמתנכלים רק לו, היו לו אלף ואחת דוגמאות, איך שהתנהג טוב ולא גמלו לו, ורק ביום פקודה נענש על משהו, הוא פשוט היה ביש גדא, תמיד נתפס… כך לפי דעתו. הבנתי כי כל עונש לא יחנך אותו, מה עושים?
והנה הגיע יום בו רציתי לגמול לו, הכרזתי על פרס מסוים למי שיעמוד באתגר כלשהו, אף לחשתי באוזנו, כי רציתי לראותו מרוויח… להוותי, הילד היה בין המפסידים. ואז פניתי אליו: אמור אתה, מה היית עושה במקומי, אעשה אנוכי גם אני… הוא שקע בהרהורים, ואחר הביט בי בנחישות, בעינים עמוקות, ואמר: "מגיע לי עונש"!
כשאנו מצליחים להביא את החניך לתובנה כי העונש הוא כלי בשבילו ולא כנגדו עשינו כמעט את כל העבודה, כי אין אנו מענישים כי אם מחנכים.
זו אומנות!