התקרבות עזות דקדושה
ביאור בליקוטי מוהר"ן, חלק א', תורה כ"ב, סעיף ט, דף ל"ג ע"א
בתורה זאת יש חיבור של שני דברים שנראים הפכים לגמרי זה לזה, אבל בעומק הפנימיות הם מתחברים ומשלימים זה את זה, כי בסעיפים הקודמים ביאר רבינו את הבחינה שבכלליות בני אדם יש בחינת עצם ובשר, שהחכם האמת הוא בחינת הנשמה וכו', והעם שהם למטה הימנו הם בבחינת בשר, ואז הם שומעים קול אנחה, קולו של החכם ושוברת גופם, משא"כ כשאינם דבקים בחכם ואינם בבחינת בשר הם שומעים רק קול ההברה כו'. עיין שם סעיפים ו' ז'. בהמשך מתבררת לנו הדרך להגיע אל בחינת בשר (אות ח) שהיא על ידי השימוש צדיקים, ושוב אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי עזות דקדושה שבזה משברים עזות דסטרא אחרא. והנה איך זוכים לעזות הוא על ידי שמחה בבחינת חדות ה' היא מעוזכם, שזה בחינת נעשה ונשמע. נמצא, שהדרך שלנו להגיע אל אנחה דקדושה "שמשברת כל גופו של אדם", שבזה אנחנו שומעים את קול האנחה דקדושה של הצדיק הוא על ידי שמחה…
מי שמע זאת? מי הבין כזאת? שעל ידי התחזקותנו במדת השמחה נזכה להתקרבות לעזות דקדושה של שימוש הצדיק, שבזה נהיה נעשים בשר אליו, שאז נזכה אל אנחה… ואף כי לכאורה כל אדם נראה לו כי שמחה היא תכלית ההיפוך מאנחה ושיבור הגוף, שנדמה בעיני ההמון לתנועה אחרת שבנפש, אפשר מדת ההתעוררות, המרירות… אך שמחה? מאן דכר שמיה? אבל בעומק הדברים נראה, כי השמחה של אנשי העולם, שנובעת מעזות דסטרא אחרא, שכל אחד שמח בחסרונות שלו שנתמלאו, הם באמת אחיזת העצבות, קול הברה, כי אינם שמחה אמיתית של שלמות הנפש, שיש לה סיפוק מחמת התחברותה אל אןר האמת. ודייקא שיבור הגוף לגמרי, על ידי אנחה דקדושה, שבזה מבטלים עזות הגוף, יכולים לזכות לאושר הכי פנימי.
והיות והתברר לנו היטב, כי תנועה זאת של אנחה המשברת אינה תנועה של היפך השמחה ח"ו, כי אם תנועה המתאמת ביותר לבחינת השמחה באלוקות, הרי שמבינים היטב, שמי שאחוז בעומק רע של עצבות, אינו יכול לשמוע את הקול הקדוש הזה, כי העצבות היא כמו שהוא ברוגז עם השי"ת, כמבואר בדברי רביז"ל, והוא רחוק באמת מהדבקות באלוקות, וממילא אור הצדיק אינו יכול לשרות בתוכו, אף כי נדמה לו שהולך בדרכי הצדיק וכו', הכל היא בבחינת עזות הגוף, כי כן דרך העצוב, שהוא שקוע כל כולו בעצמו, ורק בעצמו, מה שאין כן מי שזכה לשמחה דקדושה, הוא בבחינת התפשטות ממצבו, ויכול להביט אל על… לראות את האמת, וממילא הוא יכול לזכות אל העזות דקדושה, כי הא בהא תליא, העצבות היא אחיזת עזות הגוף, כי הוא עצוב ושבור על חסרון הגוף שמעז בעזות שלו לבקש ולרצות רק דברים זרים מגושמים, וכשמבטלים העזות הזאת, זוכים לעזות האחרת שבאה על ידי שמחה, היפך כל הנ"ל. וממילא מובן מה שאומר רבינו בהמשך הסעיף הזה, שזה בחינת קבלת התורה – נעשה ונשמע, ושמחת עולם על ראשם, שזה בחינת התורה הזאת לגלות בחינת נעשה אל בחינת נשמע כו', כדאיתא בגמרא (ביצה דף כה ע"ב): 'תנא משמיה דרבי מאיר מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין', כי העזות הזאת היא בשורש השמחה של מתן תורה המבוארת בגמרא שבת שציטט רבינו, בבחינת "שמחת עולם על ראשם". ויוצא לנו מזה גם עצה למעשה ממש, כי הבנת עומק השמחה, היא שלא יהיה אכפת לאדם צער הגוף שלו, בהיותו שמח באלוקות, וזה יהיה המדד שלו – אם אוחז בשלימות קדושת מדת השמחה.