חינוך לתפילה על ידי שיתוף
מנהג ישראל עתיק, הנפוץ בכמה קהילות, בברכת כהנים, מכניס האבא את הילדים הקטנים תחת טליתו המוסטת עד למטה מחזהו, מהמסורת המקובלת שאין להסתכל על ידי הכהנים מחמת השכינה השורה עליהם.
זו הסיבה שהמנהג הזה מתקיים, אבל הסיבה שהם, הילדים הקטנים, דוממים ושותקים בכובד ראש תחת סיכוך מחמם ודי מחניק היא סיבה אחרת – באותם רגעים נעלים הם חשים שהם שותפים למשהו נעלה מאד, לא רק האבא הגדול יש לו טלית, עכשיו גם אנו שם.
במשל זה ביקשתי לעורר על נקודת חינוך מענינת. נקודת החינוך. הגישה העשירה היא, שבמקום להשפיע על הזאטוט שילך בדרך הישר, כדאי אולי יותר להכניס אותו תחת כנפי השכינה לא כמושפע אלא כמשתתף פעיל, כלומר, להפוך את החויה לחלק ממנו.
הרבה הורים נבוכים מול הילד שלא מוכן להתפלל בשום אופן, הם רואים בעיני רוחם, בצער העצום שיהיה להם, כאשר הנער-ללא-תפילה יגדל פרא ואין אלוקים בלבו. מלבד השטות הזאת, לייחס לפעוט עתיד שכזה, ללא שום סיבה, צריך להבין שבמקום פנימי, אבא כזה, גם הוא בעצמו לא מבין את מהות התפילה שהיא התחברות מוחלטת לבורא – האם הנך כועס שילדך אינו בדרגה זו?
נכון שהקיום היומיומי של החוקים יביא אותנו, אם נזכה, בסופו של דבר, להעמיק גם באיכות ובמהות, אך לא כל ילד יכול לקיים דברים הקשים עליו לקיום מחמת איזה עונג עתידי שעדיין לא טעם אותו מעולם. הגישה הנכונה, אם כן, היא להטעימו את הטעם של אותו עונג.
העונג הגדול יבוא כאשר תהיה לו תחושת שייכות. כשהילד ייכנס, כמו במשל הטלית, לתוך מעגל המתפללים, כבר לא יהיה צורך לעוררו לתפילה, היא תהיה חלק ממנו, הוא יתאוה לתפילה…
כמה שזה מדהים, אך אם נתבונן, אין חילוק בין מבוגר לילד אלא רק בפיתוח הכשרון ולא בכשרון עצמו, לעיתים, כל העדיפות של המבוגר הוא בידע ונסיון, שאותם אין לילד – מטבע הדברים.
אבא שבאמת רוצה שהילד שלו יעמוד בתפילה לפני ה', צריך לפעול בדיוק כמו שפועלים עם מבוגרים, אם נניח, אנו נדרשים, לצורך הענין, להחדיר מוטיבציה לתפילה אצל אדם מבוגר, כיצד היינו נוהגים? לבטח היינו עורכים שיחות מעמיקות אודות הבורא ועל גודל הזכות לעמוד לפניו בתפילה ושיחה בינינו לבין קוננו.
האם יש סיבה שלא נעשה זאת עם ילד? האם אינו מוכשר להבין דברים כאלו? תתפלאו לשמוע, שהילד, מחמת תום לבו וטהרתו – מסוגל להפנים את המסר היהודי הזה, הרבה יותר ממבוגרים רבים. לבו הריק מטינופת של עולם התמורות – מכיל את האלוקות. רק צריך לדבר על זה.
אומנם, הילד לומד בבית ספר תורני, קולט רשמים וחויות מהתורה והאמונה, אך זאת צריך לדעת, שלא תמיד הוא יכול לקשר את הדברים עם ענין התפילה, כי התפילה אינה עוד סוג של מצוה, כמו שיש מצוה לקבוע מזוזה, יש מצוה לומר כמה מילים כל יום… זו טעות שאף מבוגרים טועים בה, ומה לנו כי נלין על ילד קט?
התפילה היא התחברות של כל הויית האדם מול הבורא היחיד, כאשר המתפלל מתנתק מכל עניני העולם – זו תפילה באמת! כל היתר, הוא רק חינוך והרגל כדי להגיע לתפילה. זו אפשרות, לנסות להרגיל את הילד לומר עוד ועוד, פסוקים, ברכות ואמירות, מה שבדרך כלל אנו עושים, בכל בתי ישראל. אך עיקר החינוך חסר מן הספר.
עיקר החינוך, הוא כאמור, שיתוף! עלינו להקפיד מפקידה לפקידה להעלות את הנושא הזה בבית, אם על ידי סיפור מעשה או המחשה כלשהי, כשהמסר ברור – הילד מבין מהו סוד התפילה… הוא מתחיל לקבל חשק להתפלל, רמתו מספקת כדי להתעורר לקרבת אלוקים לי טוב, או אז, גם אם פה ושם יעדר מהתפילה וילך לשחק עם חבריו בחצר בית הכנסת, הוא יודע שיהודי ותפילה היא היינו הך, וכשיגדל – הוא כבר יערוך שיחות עם ילדיו, או שמא גם יכניסם תחת כנפי הטלית.
אין אפשרות אחרת לחנך ליהדות בכלל ולתפילה בפרט כי אם על ידי נקודה זו. וזו הסיבה שאנו נתקלים לפעמים בילד שבמשחקו הוא עורך מנין עם קריאת התורה (ס"ת של שמחת תורה) עם עליות ומי שברך, ומתעטף בטלית ומשחק בכל הקטע הזה. למה? כי הוא רוצה להיות שייך! לכן ילדים שבגרו בבית שלא היה שם שיתוף, הם יכולים, במקרים מצערים רבים, כה שונים מהוריהם העבדקנים החסודים, והוא, חניך הבית הזה – כה מנוכר ובוזה! משום שלא היה כאן שיתוף, האבא בשלו והילד בשלו.
כמובן שאין הדברים כה פשוטים כפי שהם נקראים, כי צעדי האחריות הללו צריכים להיות מדודים, מתוך חרדת קודש לתפקיד הגדול שהוטל על שכמנו, להחדיר את האידישקייט הצרופה הזאת, להחדיר אותה נכון, לתכונות המתאימות של ילדינו השונים, ולדעת, כי אין הדבר תלוי אלא בחינוך – חינוך נכון של שיתוף ולא של דו סטריות, ולבטח לא של כפיה.
גם אם אנו כופים את הכללים ואת הגבולות – איננו יכולים לכפות על התכנים, אותם אנו צריכים ליצור בצוותא עם הילדים, וכשותפים, עלינו להתחשב מאד בצעדים שלהם, ולצעוד עמם יחד לפי הקצב שלהם, ולעשות כל מה שיידרש בשביל לבנות אותם כיהודים חמים. בהצלחה!