לדמותם המסתורית של חיילי הצללים
לילה.
חושך.
שוכני תבל נמים שינה ערבה, מחליפים כוח לעוד יום פעיל, הרי החיים לא פשוטים, מעייפים, חונקים ותובעניים.
תיכף כאשר יינטו צללי ערב, העינים היגעות נעצמות, השמורות הסוגרות עושות את מלאכתן נאמנה הערנות מפנה את מקומה לתרדמה מענגת.
הלילה רד.
המיטות תפוסות על ידי המסודרים שבאנושות, מכורבלים בחום שמיכות וכסתות.
עוד מעט שקט ביקום הרוב ישנים.
הרחובות ההומים מתעטפים שתיקה שקטה, הדיירים התכנסו בבתיהם, מתארגנים לקראת צבירת שעות השינה הקבועות, למעט בליינים, הוללים, מפוטרים, הומלסים וציפורי לילה ולהבדיל באלף הבדלות – מאחרי שבת בבתי המדרשות אנשים ישנים בלילה.
הלילה שייך לבית, למשפחה, לעצמם, לחייהם… מחר הוא גם יום!
בשעה מסוימת בלילה, גם רשימת הערניים ביותר מתרוקנת, הלילות אינם זמן פעילות, אין מסחר, משא ומתן, עבודה, עמל, בניה ויצירה.
בלילה נחים. נקודה!
בנקודה זו מגיע תורם של אלו – – –
בשקט, בשקט… כדי שלא להעיר את בני המשפחה הישנים, או השכנים המוטרדים ממתגורר לא מאופס – הצעדים של המתעוררים באישון לילה, לעבודתם ההרואית, שאין לה אח ורע, אין לה פשר וסבר היא כולה פלאית ומדהימה.
עבדי ה', המתייחדים עם קונם…
נתאר נא אותו חייל אלמוני, חייל בצבא מלאכי מטה.
בזריזות הסיט את הפוך המחמם, רחש הנטילה קורע את הדממה.
גופו שהיטלטל מתוך שינה ערבה לעוררות מקסימאלית, נשאב אל עבר המטלה שהיתה לו לצוו חיים: – יחוד הבורא.
מצחו חרוש רצינות, עוצמה עיקשת אופפת את דמותו המצודדת, המרחפת, הנעה, הרצה וממהרת – – – זה אחד מן העומדים בבית ה' בלילות.
איננו יודעים על הסידור שעשה עם ביתו ושלומו וכו'. אך המלאך שבגוף כבר עומד בחוץ בשעה שבני אדם שוכבים בפנים. כמשקיפים אובייקטיבים ניטראליים, אנו מבחינים בפסיעותיו הבהולות לעבר מקומו הקבוע לתפילה של התבודדות.
זה המוצב הצבאי שלו, שם הוא יכונן את הרובה, את חרב התפילה עמו יבקע רקיעים, יחולל מהומות רוחניות, יעמיד עולם בתיקונו, יקיים את רצון הבריאה בראשיתה.
צעד אחר צעד, והוא כבר שם.
בינות לעצים הדוממים מעט ונעים מעט. אוושת העלים המייראת מוסיפה הוד גבורה לזקיף העומד על משמרתו, שאינו חל ואינו חת מאף רעש דמיוני או אפילו אמיתי. האחת היא לו מה קורה במציאות החומרית, הוא שייך לגמרי אל המחולל בעצמו, אל ממציא כל הנמצאים, עיניו נשואות אליו, פיו מלא בתחינה זועקת לממלא היקום בהדרו.
הם כבר מכירים אותו. העצים, העשבים, התפוזים שנשרו, האבנים, הזרדים המוזנחים ושיירי מבקרים תימהוניים לבטח הם תמהים עליו, משנה סדרו של עולם, המביט נכוחה לרובד הנעלה שבעולם הנעלם – – –
והוא בשלו. .
כאן המקום האמיתי, כאן הענינים זזים, בתפילה למרום.
הלילות הקדושים הללו הם נקודת ההתחברות הסודית.
במשך היום נוכל לפגוש אותו, את החייל הדגול הזה, בין עמך ישראל, יוצא לפעלו עדי ערב, בבגדי העם הפשוטים, עמל בעבודת פרנסתו, חי חיי שלוה רגילים לחלוטין, לא מפיץ סביבו הילה יהירה של ישות מבדילה. הלוא זה כה פשוט – – – הלא יש ריבונו של עולם!
וכי אפשר להתעלם מדבר שכזה?
ההתייחדות עם ה', היא הפשיטות הגדולה ביותר שיש בעולמנו, כזאת שאינה נזקקת להסברה או להכוונה משכנעת. הנתונים מונחים לפני עינינו בבהירות. יש אב בשמים ויש רשות לדבר אליו, אז מה המסקנה?
החיילים הללו המודעים לצבא האויב המסתיר, המכסה, המעלים, המחביא והמונע את התפשטות התגלותו של הא'ל יודעים שהמגמה השטנית הזו של כוחות הרע גרמו לאויר העולם להזדהם, הלא במקום זה ממש 'רודפים אנשים שפויים אחר תאוות העולם הזה'!
ולכן הם מחפשים מקום נקי וזך, בראשיתי, טבעי, נטול לעג וציניות, עולם תמים ופשוט בו הנוכחות היחידה היא האלוקות במלא גאון עוזה…
והנה הזמן, איה היא השעה המתאימה להתייחד עם האהוב שאין למעלה מאהבתו? הלא בשעה זו ממש, הרדיפה אחרי היפך-האלוקות ממלאת את חלל הקוסמוס… נבחר לנו זמן, מתאים ומזוקק, בו כל מנויי הגשמיות סיימו לשכשך רגליהם במדמנת העולם הבלתי נאור הלזה…
ככה, ורק ככה, אומר החייל לעצמו.
יעברו השנים, האיש, היושב בסתר לחלות פני מלך, יאסף אל עולמו כאבותיו, נפשו תשוב אל האלהי'ם, שם יעמוד ככל יושבי חלד למשפט על שנות חיים בעולם הזה.
מה אתם אומרים?
זה היה כדאי?
האם תועיל לו שעת ההתייחדות הזאת?