{אשמנו, בגדנו, גלשנו…}

על הבגידה הגדולה בנקודה היהודית שלנו

די… כבר נמאס כל היום לכתוב נגד האינטרנט, למי זה יעזור? למי שנגוע, הוא כבר לא רוצה לשמוע דברים כאלו, אז מה התועלת?

אכן, יש תועלת, ולא מלדבר נגד, אלא להבין… להבין על מה עשה ה' לנו ככה? מה חרי האף הגדול הזה, למה נענש דורנו בעונש האינטרנט… מה זה?

כשהייתי בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה, ראיתי קונטרס שאשה אחת חיברה בקשר לרשת הפרוסה על אנשי דורנו, עם יופי גראפי מבחוץ, ותוכן שאיני זוכר כעת, אבל השם נרשם במוחי, שם החוברת היה: "גיליתי שבעלי גולש" – – –

גולש, מידרדר, מתחלק, נשלך, נופל, מתרסק, מתרקב, נשבר… כל המילים האלו עדיין אינם משקפים ולו במעט את המתחולל בחזית העקובה מדם, בין אנשי האמונה הנלכדים במלתעות השטן הנורא שבנוראים.

הם לא משקפים, משום שהעומק של אינטרנט, הוא עומק רע כזה, שרק עומק טוב שכנגדו יכול להבין את הרמז השמימי שיש לנו מהתפשטות הטומאה הזאת בעולם.

כל הנקודה של 'יהודי' הוא נקודה של אמונה פשוטה במציאות ה', היראה 'הפשוטה' שיש ליהודי מאכילת דבר לא כשר (גם כשאף אחד לא יידע) או להפר מצוות בסיסיות ביהדות, חגה על ציר אחד ויחיד – האמונה הטבועה ביהודי כי הנה ה' נצב עליו ורואה במעשיו.

העין רואה, האוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים – זו כל התורה הפשוטה של יראת שמים, על ברכיה התחנכנו בילדות, בבגרות, בבחרות, באברכות וכן הלאה… אין… השם רואה הכל. נכון שבמהלך החיים אנו נרעדים לגלות, שזה לא עובד כל כך במדויק, יש לנו עוד דרך ארוכה מאד להגיע אל היראה המושלמת, אבל ספיחיה, או יותר נכון: יסודותיה – מושרשים עמוק בתוך פנימיותינו – אנו יראי שמים.

היראה הזו מעולם לא עמדה במבחן אמיתי ונוקב, וזו לא ביקורת אלא תיאור מצב – משום שכל החיים היהודיים שלנו בנויים בצורה כזאת, שאנו מוגנים לגמרי מהחוץ, יש קהילה… יש תפילות משותפות, יש עיתונים נקיים, יש מעגל שנע תמיד סביב הרולטה הדתית, אנו מוגנים יחסית, הכללים (היו) ברורים, חיים ללא פריקת עול תורה.

כמה שזה נפלא, עדיין לא בירר את האמת הפנימית שלנו, האם היינו עומדים בניסיונות הגדולים של דורו של שמד, למשל… בעולם המודרני, אין לנו סיכוי להראות גבורה הרואית שכזו, מעולם לא הצלחנו להוכיח את הנאמנות שלנו מול העורקים לשורות האויב. אין לנו פשוט הזדמנות… לא נתנו לנו.

דורנו זה, למרות שאין כמותו, דור של התפשטות התורה והיראה, בכלים מרהיבים, בקלות נגישה, דבר ה' התפשט בעולם, ברוך השם, כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול – אף אם נמצא בקצה העולם, דבר המלך ודתו מגיע ליהודים בכל התפוצות, אשרינו מה טוב חלקינו. ולמרות כל זאת – – –

הדור הזה, בצדק, הינו דורו של שמד נורא! שמד שקט ולוחש, כלחישות הנחש הקדמוני המסוכן, בעל שלל הגוונים וארסו בפיו הפתוח, היורק ללא הרף – אויר ארסי של כפירה, פריקת-מוסר והשתוללות יצרים, גיוואלד!

בדורנו, עומד יהודי בפני ניסיון לחבור לתרבויות חוץ, ועדיין לא לאבד את השייכות החיצונית שלו לקהילה, לחסידות, לעדה ולמהלך החיים היהודים שלו. עם בגדי השיראין הוא יכול לשבת מול חרבו של השטן ולמצוץ את רעל הדמים הנוטף מחודו, בשקט, בשקט, בשקט מתבצעת הבגידה שלו במלכו ואלוקיו.

אם בימים הקדמונים, מי שעזב את דרך יראת השמים, היה עליו ללבוש שחורים וללכת למקום שאין מכירים אותו, לנסוע למעוז הכפרני התורן, לשבת שם בין 'החכמים' הנשגבים של עץ הדעת הדורי, וללעוג מכאן ועד הודעה חדשה על היהדות המיושנת וחסרת האופק – הרי שכיום, היהודי הזה, שעזב כל זיק של יראה טהורה, יכול להמשיך לחיות בגופו הגשמי כאן, ליד השטיבלאך, קרנות הצדקה והגמחי"ם, המקוואות, החיידרים וכו', ולגלוש לתהום התרבות הטמאה ללא הרף – כל ימי חייו.

אדם מול בוראו – זה כל הסיפור. חזרנו לנקודת הראשית של הבריאה, בה יש אדם אחד ויחיד, לבד בעולמו, מוכן לפניו פיתוי לפרוק עול, ודבר ה' מהדהד בגן הקדמוני. ככה זה גם היום, כיום היראה הפשוטה עומדת בפני מבחן אמיתי ונוקב. האם אתה, יהודי יקר, מפחד מהקדוש־ברוך־הוא, או שמא אינך מפחד – – אין משהו באמצע.

התיקון האמיתי של אלו שנפלו ברשת הטומאה, היא התובנה של אשמנו, בגדנו, גלשנו, לדעת, כי כאשר בבית הפרטי שלי, יש מעוז לסטרא אחרא והקליפות, לא ברמה של מים אחרונים (שמסלקים מהר מהר מהשולחן) או של נעגיל וואסער… אלא ברמה של "הרחק מפתח ביתה", או "ולא תביא תועבה אל ביתך", או חמור מזה – ישב ויבכה את הימים שעברו בחושך האינטרנט, וישוב אל ה' בתשובה מאהבה. נימים שירעדו בלב, הם הנימים שנותרו מאותה יראה…