{בא לי לעשות חיים!}

האידאולוגיה הכי נפוצה…

פעם, פעם, פעם…

בעולם שהכל היה אחרת בו. היו היה שלטון מסוג אחר.

בארצות אירופה היו פזורים קולחוזים, אחוזות, מושבות ועיירות פרטיות שהיו שייכות לאנשים עשירים בני עשירים, שמשום מה הם היו האדונים הכל-יכולים באיזור שתחת 'חסותם'. הטיפוסים הללו, נהנתנים ממדרגה ראשונה ראו את העולם ומלואו חג סביבם בלבד כבמעגל פרטי. כלומר, הכל נברא בשבילם. בכוח היכולות הכספיות שהעניקו להם שררה ושלטון ללא גבול ראו את עצמם פטרוני תחום מושבם, והבינו שצו חייהם הוא לנצל את העובדה הזאת עד תומה.

כזה היה הגרף פוטוצקי, בן למשפחה העשירה והמפורסמת, הידועה לנו מאירועים היסטוריים נוספים.

הגרף היהיר מסתובב בחדרו אנה ואנה, השעמום הנורא הזה של העשירים לא נותן מנוח, הרי נולדנו כדי ליהנות, יש לנו אפשרויות, שלטון, כח, כבוד, כסף ותענוגות רק צריך לחפש 'מה' עושים עם הרשימה המעיקה הזאת, צריך הרי לממש את היכולת שלי.

היום, קייצי ושחון, גרם לגרף המבולבל להעיף מבט לֵאֶה, על ההרים הקודחים משמש מהבילה שנגלו לפני עיניו בחלון המרווח של ארמונו, הקרוע לעבר האופק המרהיב.

לפתע עלתה לו מחשבה "איי, כמה אני מתגעגע לחורף… לסקי, להתגלש על המרבד הלבן שעוטף את היקום בהדרו, מי יתן והייתי יכול לעשות 'עכשיו' סקי"…

אבל עכשיו, עכשיו ממש… בעיצומו של קיץ מחניק ולוהט, לא פחות ולא יותר!

"אבל איך"? השתוממו הנתינים ההמומים לשמע גחמתו החדשה של אדונם ההולל.

"פשוט מאד"… שיבר את אוזנם האיש.

– "הרי קרח הוא לבן ונקי, עלינו לפרוש על ההרים מרבדי לובן דוגמתו"…

איך?

סוכר, מלח, קמח – – – אני יודע?

הרעיון המטורף קם והיה למציאות, מיליוני רובלים החליפו ידים כדי לספק את רצונו המוזר של האיש ההזוי, טונות של חמרים לבנים, מכל מיני תבלינים טחונים נשפכו מעגלות שהובאו למקום על ידי מאות פועלים עמלים, וההרים כוסו לבן.

לא נותר עתה, אלא רק לגלוש.

והגרף גלש, כשחיוך אווילי של ניצחון ילדותי מרוח על פניו המטופשות.

עיתוני התקופה היו שותפים פעילים לאוולת, האירוע המוזר הכה הדים, והניע את מושכי העט לרשום מאמרים מתעדים. וגם מבקרים צרי עין או מזועזעים הכו את הנעשה בקולמוסם המושחז, הדבר היה לשיחת היום.

גם אצלנו, בין מנחה לערבית, בפוליש של בית הכנסת, במקוואות, בפינות הישיבה הקבועים של הידענים, מעשהו של הגרף תפש כותרת נכבדה.

מה לא עושה בנאדם בשביל תאווה רגעית? הופך את העולם! ! !

מוזר, לא?

הדבר הגיע לאוזני הצדיק, האהוב והאוהב, רבינו לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, הוא נענה בפליאה:

– "מבקש הוא לזכות בפלח מכובד של עולם הזה? וכי הוא מבין מהו עולם הזה? הלא מעולם הוא לא זכה ליהנות באמת ממנעמי העולם, וכי הוא הדליק פעם נרות חנוכה?

אין אנו שותפים למחייכים לפשר תמימותו של הרבי, אני מזדהה עם הצד הבז לגרף.

וכי אלו תענוגות?

לגרות את בלוטות ההנאה הגופנית?

וכי זוהי החוויה המקסימאלית של אדם בעולמו, ואשר לשם כך הוא 'יהפוך את העולם, כי בא לו'?

הרעיון שבביטול, שהפטיר הרבי, למשמע שיגיונותיו של המשועמם הקדמון הלזה, הוא רעיון שחוזר על עצמו בחיינו העכשוויים וביום יום העמוס שלנו. אנו חוים את החוסר, את ההעדר, התלאות, הסבל וההזדקקות… ומה יענה על הצורך שלנו בהנאה מילוי חסר זה או אחר? והלא תחתיו יבוא חסר נוסף…

המילוי בא דווקא מהחיבור לעצמי הפנימי המאיר שבי, קרי: נרות חנוכה… וכדומה.

עלינו לדעת, כי שותפה משמעותית יש לגוף, במערכת:

זו היא הנפש!

היא אינה באה על סיפוקה לעולם במרבץ על רפסודת חורף בהררי קמח.

היא, הפעילה ביותר, במערכת ששמה 'הנאה', מתכוונת למשהו אחר לגמרי, כשהיא קוראת בתוכנו את התביעה למלאות כמיהה להנאה. היא, הנפש, רוצה חיבור נפשי, לא גירויים גופניים, לא אסוציאציה משכרת של הנאה, דמיון, חלום נעורים.

אלא אושר אמיתי…

נצחי…

שלא עולה כלום…

והוא זמין כל כך!