אתה הנך מתנה – אל תזלזל בה
הענוה, המידה הטובה מכל המידות הטובות, היא מידה מאד חמקמקה, אין לה כללים ברורים, וגם לא שום אמת מידה אובייקטיבית, היא יכולה להיות מזוייפת, פסולה, שחצנית… ובעיני בעליה היא מכונה בהתחסדות ענוה.
יש אנשים שמתהלכים בעולמו של הקדוש ברוך הוא כאילו אין בהם שום טוב, גם כשמכריהם מנסים להסיט את תשומת לבם לשלל גווני-אור שבאישיותם, הם מבטלים בהינף יד את המחמאה, ימצאו את הדופי שבכל התנהגות ואת החוסר שבכל הצלחה, זה איום ונורא, כאילו נבראה כאן בריה חסרת כל טוב, איזו הפליה…
כלום חשבו אותם אנשים 'שאין בהם שום טוב', כי בגישה זו הם קצת כופרים בטובתו של מקום, מול אותו בורא רחום שחנן אותם בשכל ישר וטוב, בכישורים מסויימים בולטים או שלא, הם עומדים ומקטרים יום אחר יום, אינני טוב, אינני מסוגל לכלום, אתמהה! וכי באמת כך עשה לכם הקדוש ברוך הוא?
פעמים רבות, הכשל בחוסן הפנימי הזה נובע מהשאיפה להיות מי שאיני, מישהו אחר שהתנהגותו קוסמת לי, ציפיה שאינה מתאימה לפי מידתי, ולפי תפישת עולם עקמומית זו, יכול המדען לבכות את חוסר ניסיונו במוזיקה, והפסנתרן ידכא את נפשו כאשר יזדקק לסבל מקצועי שיקדם את כבודתו בשדה התעופה (איזה לא יוצלח אני, אפילו את המזוודות האלו איני מסוגל לסחוב) וכן הלאה וכן הלאה.
המדהים הוא, שבמקרים מסויימים הנחיתי מקבל את חוסנו היחסי, מעצם היותו ענו וחסר יומרה, הוא מעניק אידיאליזציה למצב הלא-נעים הזה, ויוצר משנה סדורה, אשר לפיה, אין לראות בכישרונות או בדברים טובים משהו מיוחד, כי בסך הכל מי אתה בעולם וכו'. הנה לנו איש גדול, צנוע, ענו ובעל שאר רוח. שטויות והבלים.
מידת הנחיתות קרובה יותר לגאווה מאשר לענוה, כי הלא מה היא הגאוה? מהלך התפשטותה בנפש האדם, מתחיל מהתעמקות יתר באני, בעצמי, בראיית שדה פעולה בו יש רק שחקן אחד, אני ואני וזהו. כיוצא בזה, האיש שתמיד יתעסק בהיראות דמותו בעיני הבריות, ובאכזבתו מאי קבלת את אישורם הגורף לאישיותו הנכבדת (בעיני עצמו… ומאד! ) הוא האיש שחושב המון המון מגדלותו הנעלמת מעיניהם של הבריות.
רק המסוגל להביט נכוחה על הכישרונות שהם מתנת שמים, ולהתייחס אליהם בקלילות, שככאלו, אינם מעלים ומורידים באיכותו כאדם מבחר הכל שגם אם הוא חסר כישורים אלו או אחרים, אינו נשבר מכלום. הוא יודע, שאת חשיבותו מקבל הוא מאת הבורא יתברך שבחר בו להיות האדם המסוים שהנהו, כלומר, עליו לכבד את עצמו, משום שזה כבודו של מקום. או אז יתגלו לו דברים רבים מאד, שבהחלט יוכלו לפאר את אישיותו כמתנת שמים בלבד. זהו איש ענו באמת.
בין ענוה אמיתית, שהיא התבטלות מוחלטת ליוצר האדם לבין נחיתות שהיא הרס קומת האדם העליון פעורה תהום בלתי עבירה, אין כל קשר בין השתים, אלו אף נוגדות זו את זו, האיש הנחות בעיני עצמו, אינו מסוגל להיות ענו אמיתי שאין לו כלום עם האישור החברתי למעמדו ומהותו כזה אני, ותודה רבה.
כותב רבי נחמן מברסלב זי"ע (ליקוטי מוהר"ן ח"א סי' קצז): 'ידוע, שענווה בלא חכמה אינה כלום, כי בודאי אין זה מעלת הענוה, להראות עצמו בכפיפת ראש בדרך שטות כאילו הוא ענו, כי זה ענוה פסולה'.
כלומר, החכמה היא יכולה להנחות את בעל הכישורים שלא להציב את עצמו במרכז ההצלחה של האישיות, כי אם הבורא האחראי על הכל, אך האקט של כפיפת הראש הוא פסול, בדיוק כמו הגאוה.
עלינו לרומם את מוחנו, ולהביאם לידי תובנה, כי כל יציר נוצר, מעשי ידיו של הקדוש ברוך הוא הוא, הממעיט בערכו מצביע על חסרונות שבבריאה, גם העדר כשרון זה או אחר, או חוסר הצלחה שורשם ברצון העליון המכוון את הבריאה ונוכחיה לפי התוכנית הידועה רק לו. אין לך ממה להישבר כי נוצרת בצלם ובדמות שתתאים לתפקידך המיועד, נתנו לך כלים, מדים וזירת פעולה שוט שם, אל תפזול לעבר תפקידים אחרים, זה ייראה חיקוי זול ועלוב, פרי ושורש הגאווה הנסתרת.
בדיקה פשוטה יכולה להעלות, כי גם ה'ענו' הנחיתי הקלאסי, אינו מתכוון ברצינות להמעיט בערך עצמו, באמת, באמת, באמת… ואיך? אם תפנו אליו באותם דברי בזיונות שהשמיע על עצמו, ממש כך, לא פחות ולא יותר ייעלב את עומק נשמתו, ללא שתינתן לכם אפשרות לפייסו לנצח. ולמה? הלא הנך מכריז השכם והערב שאתה כלום ואתה מסכן וכו', אז למה כשאני מצטרף לחדד את חווייתך אתה נעלב?
כי אתה רוצה לשמוע את ההיפך! אתה מאד מעוניין שישמיעו לך שאתה מאד חשוב ויקר, הכזה אתה? וכי מי כמוך, יכול לעשות זאת טוב יותר?
אמור אתה לעצמך, כל בוקר, לעצמך, בפה מלא וברגש תודה אבא! על הדברים שהענקת לי, תודה שאני חכם ונבון, תודה שאני איש מוסרי וערכי זה הכל מאתך. אבל תיהנה מזה, כי זו מתנה, ומתנה מקבלים בחיוך. ולסיום, ווארט מהבעל שם טוב הקדוש, על הפסוק והאיש משה ענו מאד, אומר רש"י, שפל וסבלן אמר הבעל שם טוב הקדוש שתהיה לך סבלנות לסבול את השפלות שלך – –