לדעת איך ליפול נכון…
אנשים רבים גדולים כקטנים, נשים וטף, זקנים ונערים מתהלכים בהרגשה של החמצה וצער פנימי מתמשך, חייהם, לפי תפישתם, הם שרשרת רצופה של נפילות ואבדנים, המצב לא פשוט יפטירו באנחה… למה כל זה קורה?
הסוד של כל זה הוא גלוי מאד, ורק צריך להאזין לאמת שבו, אם ילד לא היה נופל בפסיעותיו הראשונות לא היה למד ללכת לעולם. ואם לא היה מורח את כל האוכל שאמא נתנה לו על כל הרהיטים החדשים, סביר להניח שהיה עושה את זה בגיל מבוגר.
כי בבית ספר, הטעויות, הן חלק מהלמידה מי שלא רוצה ללמוד, לא יטעה לעולם! רק אנשים חכמים טועים, הטיפשים לעולם לא! מישהו תמיד דאג להם שלא יטעו, שלא ילכו לשם, שלא ידברו יותר מדי, שלא יעשו כלום שיישארו טיפשים.
ולא רק בטעויות שאנו עושים, ועוד נעשה הרבה בעזרת השם, אלא גם המטענים המורעלים שאנו סוחבים על גבנו שנים רבות, החל מדמויות מאיימות על שלוות חיינו, וכלה בטראומות גדולות או קטנות, אמיתיות או מדומיינות כל אלו כיתות של בית הספר לחיים תנו תודה.
אם אדם היה מודע למשמעות הסבל שסבל בחיים, היה ממנף את החדלונות שלו לגבהים מסחררים, כשלא עושה כן הוא סובל סתם, מסכן…
ככל שהמדובר בחייו הגשמיים של אדם, ניתן להיווכח באמיתות הגישה הזאת, כמה חושלנו וכמה גבהנו מקצועית וחברתית, רק על ידי הניגודים המציקים והמשוועים לפתרון שלא בא…
פיתחנו כושר הישרדות מופלא, יכולת תמרון מיומנת, בעלת חיישנים חכמים, אנו יודעים כיצד להתנהג עם אנשים בעיתיים מזהים אותם מרחוק, על פי אמת מידה מוכרת שרכשנו במפגש הראשון עם אחד שכזה, אי שם בימי שנותינו המוקמות תודה אבא!
אך בעבודת השם ובענייני דת איננו מצליחים להבין כיצד נפילות אמורות לחזק את רוחנו ולרוממנו, הלא זה ה' חטאנו לו! הרענו מעשים מאד, כל סליחה עצמית היא ההיפך הגמור מתשובה, איך נתחזק אחרי נפילות שכאלו? איך?
לעניות דעתי צריך לערוך הפרדה ברורה בין החטא כלפי שמים, שם תשובה רצינית תמרק בחסדו הגדול את טינופת החטא, לבין ניתוץ האגו המרוסק שלנו, שלא נותן לנו מנוחה בעולם הזה, ולא בגלל יראת שמים מופלגת, אלא בדיוק ההיפך מזה, מחמת אגו מנופח שלא סולח על פגיעה בכבודו, וכאשר אנו בעצמנו איבדנו שליטה על יכולת עמידה בפני פיתויים.
או אז אנו מובילים את התובנה שלנו לאחת מהשתים: או שאיננו שווים כלום או שדווקא כך צריך לנהוג… הבעיה היא ששתי הגישות לא נכונות, הראשונה טיפשית והשנייה הרסנית קריטית.
הגישה הנכונה היא, שכיון שמלכתחילה אין לנו יומרות, ואנו ילדים קטנים של הקדוש ברוך הוא, את צרכיו של האגו האנושי האווילי נניח בצד, כשאנו מתעסקים עם עניניו של קודשא בריך הוא, כי רק אותו עלינו לעבוד.
אחרי שכבר החלטנו שאנו הולכים להכשיר את עצמנו להיות כלים לקבלת האור העליון, עלינו להתעסק רק עם בניה, ולבנין צריך חומרים טובים, ואותם אנו דולים מנבכי העבר כן, כן, אותו עבר מביש הוא חול הבנין של העתיד.
כשאנו מתמודדים עם זיכרונות מצערים מהעבר, עלינו לחייך לעומתם ולהבין את משמעותם העמוקה עבור עתידנו הנקי, אם אדם זוכר את כאב החטא, ולא ממקום של הנאה וחדוות יצרים אלא את הכאב שבריחוק התהומי מאור פני מלך חיים הרי שהעבר הזה הוא אבן ציון בדרכו קדימה. העבר הזה הופך לזכות, כדברי חז"ל תשובה מאהבה הופכת את העונות לזכויות.
כי הרי מהי בדיוק תשובה מאהבה?
האדם שב למקום הנקי בו הוא היה לפני החטא, הוא ממיר את רובד עולמו העכשווי באחר, שונה לחלוטין… ולא מפחד העונש, אלא ממקום של אהבה להשם יתברך, האהבה שגרמה לו להתגבר על האהבות האחרות, הופכת את החטא לזכות, בוצעה כאן המרה ועקירה שורשית של הרוע שעבר לקראת נטיעה חדשה של קדושה וטהרה.
כלומר, שום דבר בחטא לא הפריע לו להתבוסס הלאה בביצתו, רק האהבה להשם יתברך גרמה שינוי! ממילא, אין טעם בחטא יותר, הוא הופך לזכות ביטוי מושלם לאבני בנין נהדר מחובות מעיקים מן העבר המזוהם.
רק המצליח להבדיל בין הרצונות הפנימיים שלו, למדר את רצון התקרבותו לה' שיהיה נפרד מהרצון לניפוח האגו ושלוותו המצפונית יכול למנף את הנפילות המצערות ולהביאן קרבן למזבח השם, העושה תשובה מחמת יראת העונש לא מצליח לעשות זאת, כי הוא עדיין תקוע בעבודה העצמית שלו מתוך דאגה כנה לרווחתו בזה ובבא. הוא, לא יוכל להתעסק עם רוע כאבני בנין משהו אחר מניע אותו לשוב, רק אוהבי השם זוכים לטוב הזה – להתרומם מתוך הריסות העבר.