שמחת המצוות – סודו של הקיום
אין כמו שמחת המצוות להעמיק את הקשר שבין יהודי לבוראו, לא רק קיום המצוות, אלא בעיקר 'שמחת' המצוות, הזוכה לה מרומם את תובנתו היהודית לממדים גבוהים ורמים, כי איש אינו שמח בעשיית מטלה לשם יציאת-ידי-חובה… אלא אם כן הוא מרוויח משהו מזה…
והמשהו הזה, לצורך עניינינו, הוא הקשר העז והחזק עם בורא העולם.
הרב הצדיק הקדוש, רבי אלעזר אזכרי זי"ע, השמש האגדי של קהילת הנפילים שבצפת העתיקה, מחבר הספר הקדוש 'חרדים', מביא בהקדמה לספרו הנזכר, כי רבינו האריז"ל גילה לאיש סודו, אשר סיבת כל מדרגותיו הנשגבות היא השמחה ששמח בעשיית מצוותיו יתברך 'כעל כל הון דעלמא'.
גם הנשר הגדול, מורה הדורות, הרמב"ם, כותב בספרו יד החזקה (הלכות לולב פרק ח, הלכה טו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב".
עיקר כוונת המצוות היא להביאנו סמוכים וקרובים אל השם יתברך, עשייתנו הכפויה ונפולת הפנים לא משרתת מטרה זו, ההיפך, היא מרחקת את המקיים מהכוונה העליונה, וכדברי הרמב"ם ראוי להיפרע ממנו, קיים מצוה ומקבל עונש כמה חבל!
את הדרך להגיע לשמחה זו, ושתהיה אמיתית וכנה, ללא זיוף ותחפושת התוו לנו חז"ל בעצמם, כך אנו לומדים בגמרא, במסכת שבת:
'רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" – עדיין עושין אותה בשמחה. וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות דכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו עדיין עושין אותה בקטטה דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא [אין כתובה שלא מתערב בה קטטה].
כלומר, השמחה באה בעקבות הקבלה הראשונית, ההסכמה החזקה שבלב שהמצוות נועדו להתקרב אל מקור העונג האלוקי גורמות לשמחה בעת הקיום והביצוע. מצוות מילה הסמל לשמחת המצוות, אין כמוה מכאיבה לגוף, ואין יהודי שמחובר לעמו, אף במעט שיוותר עליה.
התלמוד במסכת מנחות מספר: 'חביבין ישראל שסיבבן הקדוש־ברוך־הוא במצוות: תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן, ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך", ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה? וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו, לאחר שיצא, אמר עליה שירה, שנאמר: "למנצח על השמינית מזמור לדוד על מילה שניתנה בשמיני".
לפי ההקשר הקודם, שמצוות המילה היא מצוה שקיבלו על עצמם ישראל בשמחה, ניתן להרחיב את התפעלותו של דוד בהיותו בבית המרחץ, ולהעיז לומר, כי דוד תר במחשבתו אחר השורש של המצוות, כי יש להניח, שעצם ביקורו בבית המרחץ היה מצוה, אמונתו הנשגבה באלקים, מצוה תמידית היא… מהו פשר החשש של עמידה בעירום מן המצוות?
כך אמר דוד, נכון שאנו מקיימים מצוות, נכון שיצאנו ידי חובה בביצוע המטלות של התורה, אבל אם רק בזה הריוח שלנו, הרי איפה הקשר שלנו עם ה'? הנה אני במרחץ ללא שום מטלה! מה יש לי עכשיו? איפה הקשר האקטיבי עם בורא עולם שורש וסיבת המצוות?
נזכר במילה… באותה קבלה עתיקת היומין של עם ישראל, שקיבלו עליהם את המצוה הזאת בשמחה… נתיישבה דעתו! אכן, אמר דוד, הקשר שלנו עם אלקים, הוא הקשר הזה בדיוק, קשר של שש אנכי על מצוותיך כמוצא שלל רב! זה סוד התחזקותנו גם בעיתות עירום וערטול מלבושי המצוות בפועל ממש.
חסד עשה עמנו הבורא, חותם הברית אשר שם בבשרנו, אמור לקשר אותנו אל מקור העוצמה האלוקית, ולהיות קדושתנו נמשכת מקדושתו יתברך, זאת תזכורת חיה וקיימת לנצח, כל עוד אנו חיים שאנו קשורים אל הבורא, ודווקא על ידי שמחה בו ובמצוותיו. זה סוד היהדות! להיות שמח בה'.
אבל עדיין אמורים אנו להיות נפעמים מהגילוי הזה, איך דוד המלך עתיר המעש והדבקות האלוקית, חש מיד במשהו לא ברור, כאשר אינו מסובב במצוות, העולם הזה בו אנו חיים הוא עולם ההסתר וההעלם, מציאותנו כאן הינה לסיבה מאד ברור להעלות נחת רוח ואור דווקא באזורי החושך הערפיליים ככל שאנו זוכרים עובדה פשוטה זו, אנו שם, במערכת גילוי אור ה' בעולם, אור היחוד השלם. דוד, שחרד כל רגע בחייו למול האחריות הגדולה שעל כתפו, נרעד קימעא בהיותו חשוף מההגנות שמסובבות יהודי בכל רגע בחייו המצוות. ואז, הסיק, כי לא חיצוניות המצוות היא העיקר אלא הפנימיות, ההתחברות באמצעותן למי שציוה על המצוות, שבאה לידי ביטוי בשמחתן…