אי הנוחות בהשקפה על הרע
ו' תמוז תש"פ
אנשים רבים חיים במציאות של מרירות חיים, הם תמיד מתעסקים עם הרוע העולמי, עם ההבנה שצריך לתקן את העולם, שהיהדות היום בשפל, או הרבנים של היום, השם ירחם. הם רואים בכל קהילה אפשרית את ההתנוונות של הדור יתום אליו הם נקלעו, הסובבים שלהם, אלו שמכירים אותם משיחות קודמות, מרגישים את האי נוחות, כשאלו פותחים את הפה שלהם. מילה טובה אין להם. יש חשש כזה מקנן בלב, שגם אם יהיה טוב, אם יתוקן משהו, הם בכל זאת ימצאו את הרע ואת החדלון. המירמור הזה, נובע ממקום בלב שלהם, מאיזו תהום פעורה שלא יכולה להתמלאות, על ידי כל מיני טראומות ילדות, ונחיתות אישית, הם לא יכולים לאהוב באמת, כי הם לא מרגישים נאהבים. ומה עם הטענות שלהם? אולי הם צודקים? הקטע הוא, שעדיף שיהיו צודקים, כי משקרנים איננו מדברים בכלל. וכי מה? החברה האנושית יכולה להיות מושלמת? אין בעיות בחיים? ואם יש, אז הכל רע גמור. המרירות הזו עוברת הלאה, הם מגדלים ילדים, שרואים את האבא מדבר סרה תמיד בכל מי שזז, הם לא יכולים לראות אור באדם שאינו כמוהם.
זו רעה חולה ממש, כמו מחלה מדבקת, הכל באמת בנוי עם שיטות, תפישות עולם והמון הסברים. אבל ברור שזה לא מתוק, זה מר מאד, זה לא נעים. אנשים אוהבים לשמוע דברים טובים, תפסיקו להיות צודקים כל כך. יש שקרנים, יש מנהיגי שקר, יש המון כבוד ואגו, ואנחנו מה? מושלמים? אז בוא נעזוב את האחרים ונתקן את עצמנו, לפי ההבנה העמוקה שלנו מה זה טוב. אם אכן החיים הללו דורשים תיקון, נתקן את עצמנו מבלי להשים דגש על השלילה של הזולת.
ויש עוד משהו, באופן מיסטי כמעט, אנשים שמקשיבים לרוע קבוע, שגדלים על אמת מוסר המוכיחה בתמידות, הם לא הופכים לאנשים טובים, באופן מפתיע כמעט, החינוך והתדר הזה מגדל אנשים שהם ממש זהים לרוע הזה, שדיברו עליו בסביבתם כל היום. ולמה? כי רוע זו מחלה, ומחלה מדבקת באופן קשה, כמו נגיף. נכון שאם רואים משהו שאינו עומד באמת המדה של הערכים שלנו – אנו מתפוצצים מזעם. אבל אז עלינו להתבונן בתוך עצמנו, לראות את האור שבלב, האור שיודע להאיר ולחבק אחרים, גם אם הם לא מושלמים.