עצה יהודית עתיקה איך לזכות בדין
מאמינים אנו כי בעוד כך וכך ימים ייערך משפט כלל-קוסמי לכל הבריות כולן, יום הדין של ראש השנה מתקרב, ואנחנו בעמדת המתנה אל יום חגנו, יום התאפסות הבריאה וכינונה, כביכול, מחדש מי לא נפקד כהיום הזה?
בין שלל העצות המעשיות "לזכות בדין" ביום הכסא, מצויה עצה נפלאה המחוללת נפלאות לעילא ולתתא, זו היא גם מצוות עשה מן התורה ומשקלה כבד מאד להכריע את יציאתנו בדימוס ביום הדין הנורא.
הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, מלמד בספרו הקדוש 'קדושת לוי' על העצה הזו, כלדהלן:
הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שופט את כנסת ישראל בבוא יום המשפט בגודל רחמיו וחסדיו. אך צריכים אתערותא דלתתא לעורר את המידה של רחמנות למעלה.
ועל ידי מה מתעוררת מדת החסד? כשאנו למטה מתנהגים בחסד ומלמדים זכות על כל איש מישראל, לדונו לכף זכות, ואז על ידי זה גם מלמעלה מתעוררת אותה מידה, ומלמדים גם עליו וגם על כל זרע ישראל חסדים.
לימוד זכות, רבותי, זה כל הסוד, הגמרא כבר אומרת (שבת קכז, א) שהמלמד זכות, מלמדים גם עליו זכות מן השמים, כאשר אנו נזקקים ללימוד זכות בשמים, הבה ונעסוק רק במציאת הטוב שבכל יהודי, ואז, בעזרת השם, יסתתמו המקטרגים הרוצים לראות בהיפך טובתנו.
צריך להבין מה זה לימוד זכות, האם הוא לעצום עין ממחדלי הזולת? או שמא להעניק לכל משגה שלו פירוש לא רציונאלי? מה בדיוק נקרא 'לימוד' זכות?
אבותינו ספרו לנו אודות הצדיקים הקדושים, מארי דעובדא כי פיהם היה מלא שבחם של ישראל, והיה נראה בעליל כי עבודה גדולה וכמוסה גנוזה בעצם הגישה המרוממת את נשמות ישראל בפני אביהם שבשמים.
בראש ובראשונה מתאפיינת דמותו של הצדיק מבארדיטשוב זי"ע, בהיותו מכונה כך סנגורן של ישראל. עד שדרשו דורשי רשומות, אשר המילה בראשי"ת ראשי תיבות ב'ארדיטשובר ר'ב א'ומר ש'בח י'שראל ת'מיד. ובדורנו היה זה הצדיק רבי אהרן מבעלזא זי"ע, שדבק במידה זו במידה מופלאה, שאין לה אח וריע.
ענין זה אינו מובן על פי פשטות באמת, הלוא, ידעו גם צדיקים אלו מה שיודעים אנחנו, שיש הרבה מושחתים, נוכלים, זייפנים, רמאים, שקרנים, כזבנים, רעים וחטאים בכל מיני כינויי גנאי ברשימה שלא נגמרת, ומה המשחק הזה, לכאורה, למצוא איזה צד זניח שאינו רע לגמרי, וכדברי רבי נחמן, איזה טוב כלשהו שבאותו טוב אינו רע לגמרי, והלוא זה נראה כהערמה רעיונית? איך זה עובד בכלל?
הענין הוא, שכשהדבר נוגע לנו, לרע שאנו עשינו, הטוב הכללי יותר מסתם משהו זניח, בעינינו, הדמות המאקרו היא טוב גמור! גם אם אנו עשינו אי אילו דברים שאינם עולים בקנה אחד עם הטוב הזה אלא מאי? הסיבה לסלחנות העצמית היא, כי אנו מאד אוהבים את עצמנו, ואהבה זו אינה רואה רע בעצמנו.
האם אנו מטעים את עצמנו בייחסנו לאישיות שלנו משהו טוב יותר? התשובה היא: לא! כי אמנם, יש בנו טוב, והרבה, אך אין בנו את העין הרעה שקוטלת את הגלובאליות לחלוטין, יש רע… אבל יש גם טוב, ובהחלט.
הרביים הצדיקים הללו, לא היו מדמיינים שאין אדם מסוגל לחטוא, חס ושלום, לא יעלה על הדעת. ההיפך, הם נמצאו פעמים רבות משמשים גם בתפקיד של מוכיחים לעם… הם ידעו להבחין מהו טוב ומהו פחות טוב, רק הדבקות שלהם, האמיתית, באהבתו של הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לעמו, הניעה אותם להסתכל על צאן מרעיתו של קודשא בריך הוא, באותה הסתכלות שמסתכל עליהם בורא נשמותיהם… אומרים בשם הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שהתבטא פעם, הלואי והייתי אוהב את הצדיק הכי גדול כמו שהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אוהב את הרשע הגדול ביותר…
כאשר אדם דן את זולתו, הוא עושה בחינת ראש השנה. הוא גם מסתכן בהכנסתו את עצמו לקטגוריה הזו של 'נשפטים', כל מילה רעה על הזולת נשקלת גם ביחס אל מוציא המילה הזאת, כלומר, כשאתה שופט את זולתך אתה שופט את עצמך.
ומכלל לאו אתה שומע הן, הזוכה לעסוק בעבודת קודש זו, ללמד זכות על בניו של מקום, זוכה שגם אותו ידונו לכף זכות, וכשמגיע הזמן המתאים לכך, כאשר מלאכים ייחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין, דרוש משנה זהירות במה שאנו מוציאים מפינו בפרט, ובתפישת עולמנו כלפי הסובבים אותנו בכלל.
מנהג כשר נהגו חסידים ואנשי מעשה להעביר את ימי הדין של ראש השנה בשתיקה מוחלטת, חוץ, כמובן, מתפילות ודברי תורה, כיון שברוב דברים לא יחדל פשע, עלול מוצא הפה הלא-אחראי להפליל את הדובר ולעשות לו לא-טוב חס ושלום, רק דברים טובים, רבותי! ושנכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום – – –