שיחת התעוררות
לקראת מסע ההשתטחות על קברי הצדיקים
ענין השתטחות על קברי צדיקים, הוא דבר נעלה ונשגב לאין ערוך, אין הלב יכול להכיל באמת את מעשה עמידת רגלינו בסמיכות לגוף קדוש ומקודש, שקידש את עצמו בכל מיני קדושות, והפריש את עצמו מכל תאוות העולם הזה, וזכה למדרגות נשגבות שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב, ונעשה מרכבה לשכינה הקדושה בכל ימי חייו הקדושים, וכשפרחה לה אותה נשמה עליונה להיות דבקה בחי החיים, הותירה את רישומה הקדוש בנרתיק שהוא הגוף על ידי השארת הנפש והבל דגרמי, כמובא בספרים הקדושים, ומקום קבורתם הוא אויר הנח והזך, קדוש כל כך, עליון כל כך.
והנה בא לו האיש הגשמי, המסובב בתלאות עולם הזה, מוקף בחבילי נסיונות לאין שיעור, ועומדות היו רגליו ממש בארבע אמות של אותה קדושה נבדלת, אם היה הלב מרגיש והמח חושב, פחד ופלצות היתה נופלת עליו מחד גיסא, ואהבה אין קץ ושמחת התרוממות מאידך גיסא. הרי כאן שוכב צדיק קדוש ונורא מדורות קודמים, שלא טעם טעם חטא, והדף את כל הנסיונות, והגיע למעלתו וענינו, האם יש אפשרות להכנס לפני ולפנים.
כיום, כשהמסעות אלי שפוני טמוני חול הפכו לדבר שבשיגרה, נהיו הביקורים בקברי הצדיקים כקרובים אל טיולים ויעדי תיירות, עלינו לחזור אחרונית לאותם ימים רחוקים, בהם אנשים כשרים היו מתקדשים בסילודים, ביודעם לפני מי יעמודו, ובאיזו קירבת מקום ישפכו צקון לחשם. חרדה גדולה היתה נופלת עליהם שמא הבגדים הצואים שהלבישו בעונותיהם יעמדו לרועץ וחוצץ בפני הקרבת אלקים שביקשו להשיג באמצעות ההשתטחות הקדושה.
אין לנו לחשוב כי כיום, בעידן התמורות הקשות ביותר – ספו תמו כשרים מן העם, והגרוע יותר – לדמות שאי אפשר לחיות בדרך ההיא, התמימה והישרה. לא כך לימד אותנו רבינו ז"ל, ואשר גם הוא זי"ע, קנה הודו והדרו ללא סוף בהשתטחות קבועה על ציון זקנו הבעל שם טוב הקדוש, כידוע וכמובא. והדברים נחקקו בעט ברזל לדורות, להודיע שכל קוויך לא יבושו, וגם אנו בדור יתום כזה, נעמוד בחיל וברעדה אחרי הכנה דרבה אצל הציונים הקדושים, ונקנה את מנת קרבת האלקים שנזכה לפי הכלים שלנו.
דברים נוראים ממש כתב מוהרנ"ת זי"ע, בליקוטי הלכות (חלב ודם הלכה ג' אות ז): השתטחות על קברי הצדיקים האמתיים, שהוא דבר גדול מאד, כי זוכין לתשובה על־ידי־זה, כי כשמשתטח על קבר הצדיק האמת זה בחינת אתדבקות רוחא ברוחא, כמובא בכתבי האר"י ז"ל (שער היחודים פרק ד): שזה עקר כוונות ההשתטחות על קברי צדיקים, לאתדבקא רוחא ברוח הצדיק. ועל־ידי־זה נעשה בחינת אויר הנח והזך, כי מקום הקבר של הצדיק האמת הוא בחינת ארץ־ישראל, בבחינת (תהלים לז, כט): "צדיקים יירשו ארץ", שהצדיקים זוכין לירש ארץ ישראל במקום קבורתם (לקוטי תנינא סימן קט). וכמו שמספרין העולם בשם הבעל שם־טוב, ז"ל, שאמר: שפעל אצל ה' יתברך שמקום קבורתו יהיה בחינת ארץ־ישראל. וארץ־ישראל הוא בחינת אויר הנח והזך כנ"ל.
ועל־כן מסוגל שם מאד במקום קבר הצדיק האמת לעורר לבו, להזכיר את עצמו היטב היטב מה הוא עושה בעולם הזה? ולהזכיר את הטוב הכבוש אצלו בגלות גדול, שיזכור את מעלתו היכן הוא בעולם, כי הוא מזרע ישראל, שבשבילם נבראו כל העולמות כולם וכו' וכו'. ועכשיו הוא נפל למקום שנפל, ולפעמים יכול להיות שהאדם לא ישמע כל זה, ולפעמים אפילו כשידבר לעצמו דבורים כאלו, אף־על־פי־כן יכול להיות שלא ישמע, חס ושלום, מחמת שהטוב כבוש בגלות גדול מאד, אבל כשזוכה לבוא על קברי הצדיקי אמת, ששם הוא בחינת אויר הנח והזך, ואין שם שום רוח רעה שיפריד בין הדבורים הקדושים ובין הטוב הכבוש, ואז זוכה לשמוע את דבורים הקדושים של הצדיקי אמת, שהיו מדברים ועוסקים תמיד להזכיר את הטוב הכבוש ולהחזירו בתשובה. ועכשיו יכול הטוב לשמע היטב את דיבוריהם הקדושים, ואזי זוכר את מעלתו ויכול לזכות לתשובה ולחזר לשרשו. עד כאן לשון קדשו הזהב.
אמנם ראוי לכל ברסלבר בחור, לקרוא כמה וכמה פעמים את הדיבורים הקדושים הללו, הנוקבים וחודרים חדרי בטן, ומעוררים את הלב לתשובה ולתיקון המעשים, פתאם האדם מרגיש מה עליו לעשות בקבר הצדיק, הלא הוא בא לכאן לזעוק במר נפשו על רצונו להתקרב להשם יתברך, וקורא תיגר על המניעות הגדולות שנערמות לפני דרכו השכם והערב, ומשכיחות ממנו את מעלתו האמיתית, ושם המקום המסוגל לזכור את מעלתו… להזכר מי הוא ומאין הוא ומה תכליתו בעולם באמת.
התרגשות גדולה אופפת את הנוסעים על פי ההקדמות של רבינו ז"ל, אנשי שלומנו תמיד היו שוהים במקומות קדושים, כי ידעו מה לעשות שם… והביקורים במקומות כאלו לא נשאו אופי של נוסטלגיה וגעגועים לעולם עבר, אלא המשתטח שם אל לבו, כי הצדיק השוכן פה ושם, מתרה בו לעשות כמוהו, לחיות חיים קדושים כמוהו, ולהתגעגע בכל פעם אל השם יתברך כמוהו.
אשרינו מה טוב חלקנו.