הַזִּירָה הַחֲמַקְמַקָה
ב' סיון תשפ"ב
את השיעור אודות האדם עצמו שמעביר אותו היוצר בתמידות, קשה לקלוט כשאינך יודע שזהו שיעור, הלימוד העמוק של החיים, נרשם בכל יום אך לא מוסבר היטב, כי את ההסבר אתה אמור להנפיק, זהו התפקיד שלך, לתת הסבר מדוייק בדרך הפעולה שלך על סיטואציות מוזמנות על ידי ההשגחה, כאשר אתה קולט את חובת זירת הפעולה שלך, אתה מוכן גם לנסות את דרך הפעולה המיוחדת לאותו תדר כפוי, הבחירה בידינו לאחר ההרפיה והסכמה לפעול, כאשר אנו מתבוססים עדיין בויכוח אודות הזירה, אנו מפספסים את היכולת לנוע, כאשר אנו כביכול מאשרים את הסכמתנו לרצון העליון, הוא פועל מעצמו מתוכנו, אנו כבר לא מפריעים לאור הגילוי להתגלות, כי אנו חשים את היותנו כלים לאור העליון הזה, אור שמלמד אותנו איך לנוע בחושך, האור שאינו יחסי, הוא אור עצמי, שאינו נחשך כשהסביבה לא מאפשרת זאת, כי אור כזה, הניצת מתוך אמת פנימית, לא מברר אם ניתן לו רשות, אלא הוא כובש בתעוזה את כל מוצבי החושך, הוא פשוט מבהיר בעצם היותו, כי אין שום חושך בעולם כלל, והאור הוא השליט היחיד במציאות, כי מהאור יצאה והאור מחזיק אותה, ואי אפשר שחושך ואור ידורו תחת קורת גג הגדרה אחת, משום שאם יש אור אין חושך, ואם יש חושך, סימן שהאור לא האיר את עצמו מספיק, ולא היתה הזדמנות אמיתית לדרכי ביטויו של האור.
דרך העבודה היא, שמסירים מן הפועל את כלי פעולתו, והוא חייב ליצור בכל פעם את משמעות הזירה ואת הכלים המאולתרים דייקא על ידו ובבחירתו, כיצד יגלה את האור מתוך ההעדר הגמור, אם היו הדברים מסודרים – הלכה לה הבחירה, אם האדם היה יודע את איכות מיקומו ביקום דרך הזירה הזו – לא היה כועס כל כך על התרחשויות שלא כרצונו. הוא היה מבין שהוא לא קובע את המיקום של הגילוי שעל ידו, בתוך האין הגדול הזה, הספק ואי הידיעה, הבלבול והתהיה, שם מתחילים להקשיב לשיעור, והשיעור הוא לא אחד, אלא מדובר על שיעור מתחלף עם זירה מתחלפת, בכל עידן ממש, כאשר קלטנו שיעור אחד, מיד אנו מבינים שהזירה גם נלמדת, והיא מתחלפת וחמקמקה, ומאתגרת ומפתיעה, וכשאנו קולטים כבר את הזירה וצביונה, אנו מופתעים לגלות כי השתנה השיעור, ושוב משתנית הזירה, וחוזר חלילה, הכלל, שאין לנו רגע ללא אתגר ומאבק, אלא שאנו יכולים להתאמן שלא להתנות לנו התניות מלחמתיות, אלא בדרך של הרפיה והסכמה, התרגול הזה של "ותרגילנו בתורתך" כולל את הבקיאות הלולינית שמדלגת לה בין השיעור לזירה, וקולטת את השניים, בהקשרים של אור וחושך משמשים בערבוביה, כשלפעמים דוקא האור הוא החושך הגדול, ולפעמים החושך הוא מרבדו המקסים של האור האמיתי.