אור שבא רק אחרי חושך
י"ט כסליו תשפ"א
ברגעי החדלון האיומים, בתהום הפעורה תחת, בסנה אשר אוכל מאש אוכלה, בבוץ סמיך ועב, תחת מטר זלעפות קשוחות, מתרחשת ההתהוות של הטוהר היחסי, היבש מכל לחלוחית של רע מחופש לטוב, אין אתה יכול לחוות את הטוב הגמור אלא אם התוודעת להעדר שגורם הרע, החטא אינו אלא אשליה מתמשכת, וכאשר מתנפצת על סלעי המציאות הטובה, היא מתפוגגת בבת שחוק עולמית בלתי נתפשת, הצחוק הגדול הוא הצחוק של האמת, שהיא מביטה לנו בעיניים ומראה לנו נפלאות, לעולם לא נבין למה האמת כה משעממת אותנו, עד שאנו מעדיפים זרעי פורענות אשלייתיים, אף שלא יגיעו ברמה כלשהי לקרסולי אמינותה של האמת, אנו לא חפצים בה, יש בנו משהו מסוחרר מן השקר והרוע, אנו נמשכים אליו, קוראים לו נסיון, ולא יודעים איזה שם לכנות בו אותנו, הפוסחים על שני אלף סעיפים,
כל דרך אינה ברורה לנו, הקרקע הנשמטת מתחת רגלינו נראית לנו כיציבה מאין כמוה, השקר הנורא של עצמנו הוא אמת שלנו עצמה, כשאנו מגלים את עצמנו כשקרנים מקצועיים, באותו רגע אנו נהיים לאמיתיים, כי אמיתי הוא מי שמכיר את השקר, והשקר שמכיר את עצמו הופך בבת אחת לאמת, אבל זו כבר אמת עם קיום, כי היא נבדקה ונמצאה אמיתית. זה שאמרנו, כי אין הטוב מתגלה ללא החושך המקדים והמבליט אותו, ובאופן אבסורדי האמת הנקיה ההיא בת התמימות מתגלה כאויבת של האמת, כי לא שהיא אמת נקיה כמו שהיא נחשבה עד כה, אלא היא אמת שקרנית, אמת שמשקרת זה הכי גרוע כי מאמינים לה, וכאשר החסר שלה מורגש, אזי מתפתחת אמת שונה, אמת של הקב"ה, שהוא לא אמת יחסית, אלא אמת עצמית מהותית,
לכן רק בחלל הפנוי יכולים להבראות עולמות, כי הבנין מתחיל אז, כשאתה חווה כלום, ריקנות, אפסיות, אתה כמעט מתאייד מתשוקתך למשהו אמיתי, ואתה לא מוצא את זה בשום תדר בעולמנו, או אז האמת כן מדברת אליך, היא רוצה בך, כי אתה משעמם כמוה, הדבקות שלך באמת זו דבקות של שורדים, מצאתם זה את זו איכשהו במסע של חיים שלמים מלאי הטעויות הבלתי פוסקות, כי במסע שכזה גם כשאיננו טועים אנו טועים, ואיננו צודקים אף פעם אף שנהיה הכי צודקים, כי הרף גבוה מהמציאות, כי מי כמוהו יודע את הסוד של הסודות שאין באמת מציאות, וממילא הדיון על הכמות ואיכות בטל, ואז כבר לא מדברים על רף ודרישות כי אם על דבקות והתאחדות מוחלטת עם האמת, אז אתה לא העסק באמת, אתה מוכרח להקשיב לתדר עוד לפני שאתה מתחיל לפעול, כדי שלא תהיה כסומא בארובה, תבין שרוצים אותך לגמרי, שאין פה באמת חדלון ואין שום סערה כי אם הכל בחויית האשליה שלך,
במקום האמיתי אתה פשוט נשמה שאיכשהו כלואה בגוף, והוא ממש לא הסיפור, אתה מוכרח להכיר אותה, את האמת, היא תסביר לך את הכל, כל מה שאתה לא מבין בעולם, אתה יכול להקשיב לקול האמת ולקבל תשובות, הקול הזה מהדהד בלבך בשתיקה רועמת שממש אפשר לשמוע אותה, כשמציצים ללב הוא פשוט מתחיל לספר ולדבר, ומה אומר הלב אם לא את האמת, כי הלא למה אנו משקרים? כי הגורמים החיצוניים מאיימים עלינו מלומר אותה, אבל בלב שוכנת האמת ללא אויבים, היא יכולה לבטאות את עצמה, אך יש מחדל אחד, אין מי שיקשיב למה שקורה שם באמת. הקשוב, מגלה נפלאות בעצמו, התדר המוכרח של "אני אמרתי אלוקים אתם" מתבהר בבהירות של ענני בוקר מנחמים, כל השבילים ברורים, הכל נכון ואמיתי וצודק כל כך, אין משהו לא מובן בעולם הזה שמעולם לא סיפק פתרונות והבנות של חידות קיומיות אינסופיות,
המהות של העולם היא מהות נעלמת ומעלימה, באת לעולם – ברוך הבא לארץ תלאובות מסקרנת ושותקת, כאן לא מקבלים תשובות, כאן אפשר להפריך את השאלות לא על ידי תשובות, אלא על ידי הכרת האמת מבפנים, הלב רגיש לשאלות ואינו מתייחס אליהן, הוא מספק תשובות בדרך שונה משאלות ותשובות, אלא בקו ישיר אל האמת המוכחת, לנגוע בקדושה זה לנגוע באלוקות, לחיות אלוקות זה לחוות אותה וממילא להבין אותה, לא בדרך הבנת הנסתרות שמבראשית, והרי ידוע כי שער החמישים עדיין לא נגלה לאף אחד, אלא בדרך המותרת גם בזמן הגלות, הלב אוהב את זה, לענות תשובות שהן לא ביחס אל השאלות, להכיר את האהוב בלי מסלול החיזור, להחליט על נישואין לכל החיים בלי התהיות שבדרך, דרך אמונה בחרתי – זה אתה בחרתנו מכל העמים, עשית אותנו בוחרים באמת, "אני אמרתי אלוקים אתם" – עשיתי אתכם יודעי טוב ורע, נכון שזה רק אחר חטא אדה"ר אבל כך השליחות שלנו אחר כך, להיות בוחרים בין טוב לרע, בין אמת לשקר, למרות שאנו מאד מזוהים עם השקר, אנו לא אוהבים אותו באמת, הנאמנות שלנו אליו היא אינטרסנטית, לא באמת באמת, זו האשה זרה שרוצה לחדור לארמון, אבל היא לעולם לא תוכל להיות מלכה, האמת היא המלכה, והיסוד הוא לזכור, שהיא מתגלה אחרי הרבה הרבה חושך וחדלון אשלייתי, ברוך ה' לעולם אמן ואמן.