מתן תורה בכפיית הר כגיגית
קרובים אנחנו מאד לאותו יום נשגב, יום שניתנה בו תורה, מבחינתנו הוא יום התהוותנו כעם, מזל טוב לעם היהודי, ברוכים הבאים להר סיני, וכמאמר רבינו סעדיה גאון: אין אומתנו אומה אלא בתורתה… כלומר, נהיינו אומה במתן תורה.
כל מי שחווה פעם מתיקות של תורה, יודע על מה אנו שחים, לימוד התורה הוא הדבר הכי ענוג שיש בחיים, ובתנאי שהדבר מתבצע נכון, שפע הדעת ושעשועי הנשמה שהתורה מפיצה על נשמת הלומד, אינם יכולים לבוא בתיאור של קטנות אותיות פשוטות – זה הרבה למעלה מזה, זו היא דבקות של נשמה במקור התענוג העצמי שלה.
לאור כל זאת, מתעצמת השאלה שכבר שאלוה רבותינו: בשביל מה כפה ה' הר כגיגית? למה כפיה? למה לא להטעימם מהתענוג העילאי הזה, וכי לא יכל ה' כביכול, להנעימם את הקבלה הראשונית של התורה? כך שלא יהיה בה שום מימד של כפיה?
כפה עליהם ה' הר כגיגית אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו, פה תהא קבורתכם! למה? למה בכפיה? והלוא כל ענין השכר והעונש מתבסס על עקרון הבחירה החופשית, ורק בעת נתינת התורה, הגענו במשא ומתן למבוי סתום, למקום של "אין ברירה", אתם פשוט חייבים לקבל את התורה ויהי מה.
אם נתבונן בדבר, נגלה שדווקא הבחירה החופשית היא המפתיעה ולא הכפיה האלוקית, הלוא מלך העולם מגלה את רצונו, ואיך אנחנו נהפוך בדעתנו לכאן ולכאן, ונחליט אם לשמוע בקולו או לא, זה נשמע הזוי לגמרי – – – הכפיה נראית מתאימה יותר, לכאורה.
אבל עומק השאלה היא, אם המדובר בכל יכול, הרי שהוא היה יכול להניא את רצוננו לא דווקא בגדר של כפיה, אלא דווקא על ידי נטיעת תשוקה נוראית בלבנו להתקרב לה', והלוא תשוקות מולדות מאת ה' מוכרות לנו עד כאב, אז מה הבעיה לעשות כך ולתת לנו תורה.
כשהקושיה גדולה מידי, אנו מבינים שהתשובה פשוטה ביותר. עצם הכפיה בא לגלות לנו כאן דבר נפלא, שאין זו שלילת הבחירה מאתנו, אלא עידוד בחירה נכונה שלנו, אך בסופו של דבר אנו בוחרים! הקבורה תחת ההר אינה עונש, זו תגלית של המציאות! ההר הזה המכסה את הבריות הוא האלטרנטיבה לקבלת התורה, הקבורה במעמקי החידלון היא הדבר היחיד שמרויח זה שפורש מן התורה, שם תהא קבורתכם.
גם המשל המיוחד הזה – הר כגיגית, כאילו אנו לא יכולים להבין את הקבורה תחת הר שמרחף מעל ראשינו ללא האנלוגיה מהגיגית… לגיגית יש שתי תכונות סותרות, מחד היא אוצרת בתוכה תכולה ומאידך היא כפויה על פיה… ההר הזה הוא הכיסוי וההעלם על האור האלוקי, ניתן לראותו ככפיה וניתן לתפוס אותו כקבלת השפע העליון, תלוי מי מתעסק איתו.
אנשים רגילים לסלוד מעולם המוסר המסורתי המצייר את עונשי הגיהנום והמניע דרכם את קיום המצוות, זה מאד אנושי לפחד מדברים לא נעימים ואף לא לאהוב אותם, זו מחלוקת עתיקת יומין כיצד ניגשים לעורר את הציבור, אך ההיפך מאיומים הוא לא התעלמות מהתורה, אלא שידרוג הקירבה שלנו לאלוקות.
שום דבר טוב לא יוצא לאדם מהפניית עורף לתורה, ולא בגלל עונשי העתיד המעותדים לעוברי רצונו, אלא משום שהאדם, בעוזבו את יניקת נשמתו, מאבד הוא את ההזדמנות לקרבה אלמותית עם מי שאמר והיה עולם, והוא נקבר תחת המעמסה של החיים נטולי-אלוקות, שהם קשים במיוחד, גם בלי עונשים מיוחדים.
הכפיה הראשונית ההיא נועדה לתת לנו כלי פעולה במלחמתנו מול היצר, בודאי טוב ויפה היה אם היינו יכולים לעשות דברים רק מחמת תשוקה לקרבת אלוקים, אך עלינו להיות מודעים למצב הנתון שלנו, שאנו אנשים מאד מאד חומריים וגשמיים, שברוב הזמנים מה שמעניין אותנו, הם צרכי הגוף ותאוותיו, כך שלא תמיד הגישה, שהיא נכונה ביסודה, תועיל לנו בגבור יצרנו עלינו.
הכפיה הזאת של הר סיני, היא כפיה שנועדה לרמז לנו איך לוחמים עם היצרים המעוררים אותנו להיקבר תחת ההר הנורא הזה, סבלות העולם הזה יכולים להיות מתוקים כל כך, כשאנו מביטים על הגיגית המשפיעה שלמעלה, כמה טוב להבין את המשמעות של החיים ולחיות לאורם.
לא להיבהל, הגיגית הזאת, מביאה יותר טוב מאשר הדמיון המפוחד שלנו, כפיית היצר גורמת לנו בעצם להיות בני חורין אמיתיים, אנו מסוגלים לשלוט בעצמנו, ולא שהעצמנו שולט עלינו, היכולת להיות אנחנו ולא מוסתים על ידי עומק הרע, הוא לא שעבוד אלא התחברות למקום הנכון שלנו בחיים, אי אפשר להאמין לזה בלי לנסות ולהתחיל להרגיש – טעמו וראו כי טוב ה'.
הבה נעתיר לה' ביום קדוש זה, זמן מתן תורתינו, יממה צנועה של אורות בלתי נתפשים, שנזכה להוריק על נשמתנו את השפע של הגיגית הזאת, ושהכפיה שלנו למול האושר האלוקי תהיה הרמטית ויסודית, אשרינו מה טוב חלקינו – – –