יום השאגות היהודי
הושענא רבה תשפ"א
הושענא רבה הוא יום גילוי הנקודה היהודית הפנימית, הזועקת ממעמקי ההסתרה, זאת שלא מוכנה לקבל איזה ריחוק ופירוד מאלוקות, היהודי בעצם מהותו הוא רוחני לגמרי, הוא רק מעמיס על עצמו מלא תפקידים שאינם תואמים את המהות הפנימית שלו, כשהכל נתקע, ואין דרך לצאת מהסוגרים האלו, אלא על ידי צעקה אמיתית מעומק הלב, צעקה ללא גינונים, וללא בושה מהסובב, מי שזועק באמת – אין לו בושה ואין לו מעצורים, זעקת הנפש היא זעקה שאף חומות כלא לא יוכלו לכלוא אותה, היא מתפרצת בינות כל ההסתרות, היא חותכת מנעולי ברזל, כשיהודי עומד במצב של "צעק לבם אל ה'", ה' נמצא אתו ממש, וכשהוא יתברך לא מוגבל – גם הדבקים בו לא מוגבלים בכלל. הושענא היא צעקה, כשהיא הושענא רבה היא צעקה גדולה במיוחד, השאגות בבתי הכנסת עם המינים והערבות בידים, הן שאגות שבאות לבטא את שאגת הנשמה הפנימית, שאגה שהיא כלואה במשך המון זמן, כאשר נותנים לאדם את המקום שלו, את זכות השאגה, הוא פשוט שואג, בלי שילמדו אותו, השאגה רק מחכה לצאת החוצה, לגלם את המציאות הפנימית שאינה זורמת מספיק, שאינה מצליחה לקבל ביטוי ברגיל, אלא על ידי התפרצות של שאגה. במשך כל ימות השנה אנו נתונים במין תהליך מורכב, של חטא תעיה תהיה ותיקון, הנשמה שלנו לא ממש אוהבת את הבלבול הזה, הוא אוהבת ושואפת ליציבות מוחלטת, לטוב אמיתי מתמשך ונכון, המזין את עצמו ואינו מתערער. אחת בשנה, בסיומם של הימים הנוראים, אנו פוגשים ביום מיוחד, שהוא בעצם חלק מימי השמחה של זמן שמחתינו, אבל הוא בהחלט חבר לימים הנוראים, לא רק בגלל הקיטל והנוסח אלא בגלל התדר המיוחד שלו, אז אנו מוצאים מהלב את כל הנוראות שלנו, את הפנימיות שלא סובלת את עצמה, שאינה מניבה תוצאות פנימיות, אלא שוקט על שמריה. פתאום, בהושענא רבה, אנו שואגים הושע נא, פשוט תושיע אותנו מהמקום הזה, הבלתי פתור ובלתי מדוייק, אנו רוצים קירבה אמיתית, אנו חייבים את הטוב הגמור. לכן אנו גם מתפללים על העולם, על אדמה מארר, על גורן מגזם על דגן מדלקת, למרות שלא תמיד אנו בעלי חווה שמצמיחה את כל אלו, כי אנו מרגישים שבנקודת הנקודות הפנימית, שכעת אפשר לבקש הכל, הוסר הלוט, הורידו את המחיצות, ובאנו לשיא השיאים של הקירבה, גוט יום טוב.