זכרונות מחג מיוחד
בהתקרב החג החסידי – י"ט כסליו, יום שחרורו של הגה"ק בעל התניא זי"ע ממאסר מכונן מאד, שנחוג בקהל חסידים זה דורות, נזכר אני בי"ט כסליו מיוחד במינו, שהותיר בי חותם של ממש, כי לא הרי י"ט כסליו של השנה, כאותו חג שחל בדיוק בקו התפר בין תקופת הקומוניזם המעיקה לשגשוג החופש שבפתח – השנה תשנ"א, המקום העיר הגדולה מוסקבה שברוסיה הגדולה.
בהשגחה פרטית נקלעתי לשם, ממש ביד השם המכוונת, פני היו מועדות, לאחר כיסופים גדולים להשתטח על ציוני הקודש שבערבות אוקראינה, החל מעיר הגעגועים אומן ועד ציונו הקדוש של הבעל שם טוב – שטוב מאד להיות שם על קברו (ליקוטי מוהר"ן)… בודד הייתי בנסיעה, בחור צעיר שהודרך על ידי הרה"ח ר' ישראל מאיר גבאי.
טעות אחת שעשיתי בדרך חזור הביתה, גרמה לי לשבות בין אנשים נפלאים בבית הכנסת מרינה רוש'צה, שהיה אז במהדורתו העתיקה שסיפרה עדות אילמת על מסירות נפש בת שבעים שנה. בהלה גדולה אחזה אותי בבית הנתיבות, כשגיליתי לחרדתי, שנתקעתי כאן, בין המון גוים ביום חמישי בואכה שבת, ואני אנה אני בא. הרוסי ממשרד חברת הנסיעות שהבחין בדמעתי שעל לחיי – נטל בידו ספר טלפונים עב כרס ביותר, וגילה את היהודי המסתתר לו שם בסינגוגה, חייג, והגיש לי את השפופרת.
קודם כל גוט יונטעף – אמר האיש בהברה חבדי"ת כבדה, שהמיסה אלף אבנים בלבבי, ואחר כך דבר עם הגוי, הדריך אותו לרשום על פתק ולתת לנהג המונית שתקח אותי לחסידי חב"ד, שחגים היום יום טוב ואסור להיות עצוב בכלל, כי הכל בהשגחה פרטית. וכך זכיתי מן ההפקר בחויה שלא תשכח, פגשתי אנשים שעדיין הטראומה של המשטר עליהם, ודמעות רבות נשפכו שם בהתוועדות של י"ט כסליו.
היה שם ר' אברהם המוהל, שהיה פוקד את מרינה רושצה בכל יום, למרות שהיה ריק מאדם, ובביתן שהקים בשוק לשיכפול מפתחות, ניהל משרד חשאי לארגון בריתות שקטות, כל מה שהיה צריך, זה לגשת לר' אברהם וללחוש לו על מקום הברית, והוא היה מהנהן, ומגיע… והכניס אלפי ילדים בבריתו של אברהם אבינו. לימים, כשזכה לעמוד מול רבו כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, והתחיל לומר בהתרגשות, איך בין אברהם פון מוסקבה, קטע אותו הרבי באמרו: יא, אזוי ווי אברהם אבינו…
ובשבת בשעת ההתוועדות שהסתיימה רק בתפלת מנחה, הסבו שם זקנים שזוכרים יהודים מפעם, שהחסידות השרשית עדיין לא פגה מלבם, למרות כל הרדיפות והגזרות, ואני, בחור ישיבה מבני ברק, יושב מול אותם אנשים נוראי-הוד, מרגיש שזאת הזדמנות שלא תחזור על עצמה – להרגיש מקרוב את היהדות החמימה הזאת שעוטפת את כל כולך באהבה וביראה ובחשק להיות יהודי טוב יותר.
אבל יותר מכולם אני זוכר את הבחור ההוא, ארשת פניו חסידית מאד, תמימות ונקיות של בן תורה, עדינות של קרבת אלקים, השמורה לאנשי מעלה מיוחדים – בחדרו הציעו לי מיטה, אך לא יכולתי לישון הרבה, משום שרוב הלילה ישבנו ושוחחנו, לא יאומן כי יסופר.
הבחור הזה, שהיה נראה בעיני בן בנם של חסידי קמאי מדורות רבים, התברר לי כאחד הצעירים שנענו לקריאה הסתמית-משהו שפורסמה בעיתון שהולכת ומוקמת ישיבה… הנשמה שלו התעוררה והוא הגיע. אילו דיבורי אמונה! איזה עומק חסידי! והתפלה… אוי התפלה… המושג 'כמונה מעות' התגשם מול עיני הצופה המשתאה, הוא עמד בתפלה, בפינתו של בית המדרש, יהודי שזה לא מכבר למד לקרוא בלשון הקודש, והתפלל מילה אחר מילה, במתינות, במתיקות, בדבקות…
אחרי התפילה, הצטער כל כך, ששכח ואמר תחנון ביום זה – יום הגאולה… אחר כך התנצל, אני לא רגיל כל כך, הרי איפה הייתי בכלל בי"ט כסליו שעבר, אפילו לא הייתי נימול עוד. ואנכי, עומד מולו, אברי דא לדא נקשן, מרגיש כי זהו שיעור מוסר ממדרגה ראשונה, איך צריך בחור ישיבה להראות, ואיזו תפלה עלינו להתפלל לפני שוכן שחק.
בהתוועדות גופא, שמתקיימת במוצאי י"ט כסליו וממשיכה לתוך הלילה – התברר לאחד הזקנים, שאחד הבחורים הרוסיים שהתקרבו, הנו צאצא של ר' איטשע מתמיד הי"ד, חסיד נשגב שכמותו. ההוא, שישב מולו במרחק גדול מאד, השולחן היה רחב דיו, אך עדיין לא מנע מהזקן לשוט אליו באויר בנשיקה כשהוא מבצע פעלול שאינו מתאים לגילו, הוא עף עד אליו כשהוא מנסה לנשק אותו. אחר כך ישב ודמע… די כח פון אלטע רבי'ן [הכח של האדמו"ר הזקן].
חזרתי משם עמוס חוויות שלא תשכחנה לעולם, כל דמות היתה ססגונית, כל צעיר היה בעל סיפור חיים מפתיע, והיו שם רבים מאד, איני זוכר שבת עמוסה כזאת, מלאת צבע וחיוניות. אך הדרמה האחת והיחידה שוה באמת איזכור, רצוי עם דמעות געגועים.
הרגשתי שמתחולל משהו לא שגרתי, האוירה גרמה לתחושה הזאת להתעצם, הפעילים הרבנים היו עסוקים בטלפונים, אדמומית של מתח בפניהם, אסון אולי, או מצפים למשהו טוב – אי אפשר לדעת. בסוף מישהו הסכים לגלות לי במה המדובר. אחד מבני הישיבה, גילה התנגדות עיקשת של אמו – שלא ילך לישיבה, היא פחדה שהם ימולו אותו, ולא ידעה מה זה בכלל, פשוט פחדה. הרבנים הבטיחו, שללא ידיעתה והסכמתה הם לא יכפו שום דבר. אך ביום מן הימים, והיה זה בדיוק אותו יום – הבין הבחור, שאם עד שקיעת המה אינו מל את עצמו – זה לא טוב בכלל.
הוא פנה לרבני הישיבה וביקש להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, כאן ועכשיו. הם היו אובדי עצות, שהרי הבטיחו לאמא… אבל הוא באחת, אם עד שקיעת המה לא ייעשה הדבר על ידי מילה כתיקונה, הוא יעשה זאת לעצמו עם סכין של מטבח – וזה לא היה בגדר איום כלל וכלל. אחרי טלפונים רבים ושכנועים עם זעקות שבר של האמא שהרגישה שאת אשר יגורה בא לה – הושג ההסכם, והתקיימה ברית כהלכתה לפני שפנה יום.
די כח פון אלטע רבי'ן!