מעמד האשה כפסולה לעדות ולדון
מתוך שאלה שנשאלתי:
מדוע אין מקבלים עדות אשה?
והנה התשובה שהשבתי:
למרות שהשאלה אינה מדוייקת לחלוטין, כי ישנם מקרים בהם עדות אשה – ורק של אשה – קבילים לחלוטין. אבל כמובן, שבדיני ממונות וכיוצא בהם – אין האשה משתתפת במערכת המשפטית התורנית, ואת שואלת למה?
מקננת בי תחושה, כי תשובה יבשה ונקודתית לא תשביע את רצונך, כי לא טעמי המצוות הם מעניינך כרגע, אלא הנימה שנלווית לשאלה: מדוע היהדות בכללה, 'משפילה' את האשה בריחוק מחיי המעשה והמשפט, ואף גם מהשתלבות בקיום המצוות ועוד דוגמאות דומות.
אם הבנתי נכון, הרי שעלי ליצור את המשטח הנכון שעליו יקום מבנה התובנה שלנו בשאלה זו עצמה.
את תפקידי בני אדם בחברה אפשר לסווג לשני סוגים: תפקידים שבתוך המשפחה ואלו שמחוצה לה. תכונות הנפש והכישורים הדרושים לכל אחד משני סוגים אלה, שונים מן הקצה אל הקצה. בחיי המשפחה דרושה רגישות, הבנה אינסטינקטיבית ורגש המתבטא בקלות. מאידך, העבודה בחברה, מחוץ למשפחה. כוללת דאגה לפרנסה, ממשל, צבא ופעולות בין לאומיות, ולצורך אלה דרושים תכונות וכישורים של עזות, לעיתים גם תקיפות, גישה שכלית ושליטה על התבטאות הרגש. מובן, שכמעט מן הנמנע לפתח כראוי שני סוגי תכונות אלה באדם אחד, בצורה שיוכל להשתמש בהן ביעילות הן בחיי הבית והן מחוצה לו, ויש, אם כן, צורך לפתח כל סוג תכונה בנפרד, בבני אדם שונים. לא בכדי, נבחרה הבת להתחנך כמיועדת לחיי המשפחה והבן במיועד לחיי החוץ. עובדות פיסיולוגיות וכנראה גם פסיכולוגיות מכשירות את האשה לתפקיד המשפחתי ואת הגבר לתפקיד החוץ משפחתי.
לפי קביעה זו, שהזכרתיה על קצה המזלג, האשה היא נוות הבית הדואגת באמצעות אפיה הרגשי והלבבי לפיתוחו וטיפוחו. מסיבה זו נקל להבין את היעדרותה במשרות ציבוריות, בשררה ובשלטון. שהרי משרות אלו, והדומות להן, דורשות תקיפות ואובייקטיביות נטולת רגש, תכונות אשר נוגדות את הגמישות והרגישות הדרושות לאשה. על רקע זה נוכל להבין את אשר הורתה התורה, ודרשו חז"ל "שום תשים עליך מלך – מלך ולא מלכה". וכן את פסק הרמב"ם (הלכות מלכים פ"א ה"ה): "אין מעמידים אשה במלכות… וכן כל משימות שבישראל, אין ממנים בהן אלא איש". בנוסף על הסבר זה, יש להלכות אלה טעם נוסף הנובע מהמגמה לצניעות ומניעת תערובת של אנשים ונשים.
אין בהלכות אלה משום הצרת צעדי האשה, כי אם מסקנה מציאותית הנובעת מההכרה הנכונה בשליחות המוטלת על כל אחד ממרכיבי החברה והמשפחה, ומגמה לשמור על אפיה המיוחד של האשה – לבל ייעכר.
אשה פסולה לעדות, לא משום פחיתותה או חוסר אמינותה. אדרבה, במצוות ובאיסורים העיקריים, הקשורים לגבר לא פחות מלאשה, כל הנאמנות מתבססת על האשה. אם זה בדיני טהרת המשפחה ואם זה בדיני כשרות הבשר וכל דברי מאכל המוכנים במטבח, גם בענין התרת אשת איש להינשא על פי עדות שבעלה מת – נאמנת אשה (האם יש דבר יותר חמור מנישואין של אשת איש לגבר אחר?).
הגדת עדות – לפי התורה, אינה זכות בלבד, היא גם חובה. אסור לאדם להתחמק ולהשתמט מהגדת עדות הידועה לו, בבית דין, תופעה המוכרת לנו כיום. אמר ה' בתורתו (ויקרא ד, א): "אם לא יגיד – ונשא עוונו".
לא יתכן שאדם יהיה בעל זכויות ולא בעל חובות.
כשם שלא יתקבל אדם כחבר בקיבוץ על מנת לקבל חלק שוה מן ההכנסות, בעוד הוא לא יעביר ויכניס את כל רכושו הפרטי לקיבוץ.
התורה רצתה לפטור את האשה מחובת הגדת עדות. וזאת משתי סבות:
א. עדות בבית דין כרוכה, לעיתים, בשהייה של שעות לא מעטות בין כתלי בית הדין. עובדה העלולה להכביד על אשה, במיוחד המטופלת בילדיה (נקל לשער את המילים הקשות שהיו מטיחים שונאי התורה במשפט תורני, שהיה מחייב אמא ברוכת ילדים להתייצב בבית הדין ולהעיד, ללא כל יכולת להתחמק מהמצוה).
ב. החקירה הצולבת של העדים בהופיעם בבית הדין, עלולה לפגוע באשה. טבעה הרך אינו עמיד בפניה. אך אי אפשר היה להסתפק בביטול חובתה להעיד, ובעת ובעונה אחת להשאירה כשירה לעדות. מאחר ולא יתכן להיות בעל זכויות ולא בעל חובות. על כן שללה התורה מן האשה את זכותה להגדת עדות, כדי לפוטרה מחובתה במישור זה.
אחזור ואדגיש, שלא כטעות שהשתרשה בציבור, לפיה, אי יכולתה של האשה להעיד נובע מאי אימון בה. הבקי במשפט התורני יודע אל נכון שאין הדבר כן. האשה אינה רשאית להעיד מכח 'גזירת הכתוב', כשם שמשה רבינו לא היה רשאי למסור עדות על אהרן אחיו אף שלא היה חשד באמינותו.
עובדה היא, שאשה נאמנת בנושאי 'איסור והיתר' אף שדינים אלה כרוכים לעיתים במקרים חמורים שיש להם השלכות לדיני מיתה.
במשפט התורני, העד אינו סוכן של אחד מבעלי הדין כי אם חלק מבית הדין והעדות היא פעולה ציבורית, ומכאן נובע דין התורה האוסר על אשה להעיד. עובדה מענינת היא, שההלכה שעד אחד יכול להעיד באיסורים (היינו לא בדיני ממונות אלא כשרות וכיוצא בזה) נלמדת דוקא ממקרה בתורה שבו אשה יחידה נאמנת להעיד (מסכת גיטין דף ב' עמוד ב' בפירוש ה'תוספות' דיבור מתחיל 'עד').
ולקינוח: במסכת כתובות (דף פה, עמוד א') מובא מקרה מעניין על האמורא 'רָבָא' שקיבל עדות אשה, ולא קיבל את עדותו של 'רב פפא' הגדול (אמורא מפורסם, מגדולי חכמי דורו) על מקרה דומה – משום שהיה עד יחיד. וכששאל רב פפא לפשר הדבר, ענה רבא, כי את האשה הזאת הוא מכיר כדוברת אמת, אולם את רב פפא אינו מכיר עד כדי כך.
ככלל, העדות לפי תורה, אינה מסירת אינפורמציה רצונית, אלא מצוה דתית כעטיפת טלית, הנחת תפילין ותפילה בציבור. ועוד מצוות שהאשה 'פטורה' מהן (מעתה, לא עוד עדות בלתי 'קבילה', אלא שהאשה אינה 'מְצֻוָּה' בה), הפסילה הגורפת – במקרים בהם התורה פוסלתה, נובעת מאי שייכותה למצוה זו, לא לחובה וגם לא לזכות.
אקוה שדברים אלו, אשר אני כותב בחופזה, יפתחו בפנייך תובנות חדשות בגישה כלפי חוקי התורה והלכותיהם.