סדר העדיפויות שלנו הקובע בחינוך
כמה מתרונן הלב כשאנו מבחינים כי ילדנו בוגרים כרצוננו, אף מגלים אכפתיות ורגישות רוחנית וקיומית, לרגע אנו אף מתפתים לחשוב, שמא אנחנו כן אנשי חינוך ראויים לשמם. אין דבר מהנה יותר מלראות את הילד 'צומח' כשתיל ידידותי לסביבה החברתית והרוחנית.
מה צריך לעשות בשביל זה? כיצד מחנכים? הכול תלוי בהורים, כך נהוג לומר בחדר המורים/המורות כשהם נכשלים עם החניך/החניכה. וכך אומרים בבית כשהמחנכים מכזיבים. חינוך? השאלה לְמַה.
כל אמא יודעת להרעים קול נואש, כאשר הילקוט נזרק בפעם המי יודע מה, לפינת הכניסה של הבית, למרות ש… "אלף פעמים אמרתי לך", אותו קול, נדם, משום מה, כשהצאצא זלזל בברכות הנהנין או בכל דבר דומה לו. רגע, אין כאן המלצה לשאוג בגסות על מחדלים רוחניים, ובכך לנסות 'לחנך' את אי מי. אני רק תוהה לפשר הסלקטיביות בהתרעמות, שגם בנידון הילקוט, היא בהחלט מיותרת (אם אמרת לו אלף פעמים ודאי שימתין לעוד אלף… ), השאלה היא מה הכי אכפת לך, אמא יקרה?
לכל ילד, מד מאד מדוייק, מה מעריכים הוריו בהערכה העדיפה ביותר? האם הלהט מופנה לציות לחוקי התורה הקדושה, או שמא מנוצל הוא אך ורק כאשר לא מתקיימים חוקי ההיגיינה/הסדר/ משטר הבית… ואין זה אומר שצריך להזניח את התחום הזה, כלל לא. אך כל האנרגיה, הזעזוע, התוקף החמור, איפה הוא דומיננטי יותר? שם קולט הילד, מה באמת אכפת לכם!
ושם הצלחתם לחנך אותו.
כלומר, היכן שהיתה השקעתכם באכפתיות שם נקלט המסר, גם אם בשעת מעשה הדברים לא הופנמו כראוי להם, הלהט היוקד המתלווה לדבר שבקדושה יישאר בלב הבן או הבת לנצח נצחים, בתנאי שאותו להט, יהיה שוה בכמותו ובאיכותו לשאר דברים שבאמת (! ) אכפת לכם.
אם אמא שומעת את הבן מברך, ופוסקת מכל עיסוק אחר שעסוקה בו באותו רגע, ומקשיבה לקול ברכתו, ועונה אמן בקול רם, מעשה סילודין הועבר בזאת שיעור הכי מכונן שיתכן להעביר לילד רך בשנים, שאין דבר שישווה בחשיבותו לקול ברכת השם. גם הוא, כשיגדל, יברך בכזו נימה של התעוררות ועומק כוונה.
חלק מהדוגמה האישית, היא גם היחס שהאישיות מגלה כלפי מעשיו של הנער, כאלו או אחרים, אם רק הילקוט יהווה עילה לפורקן יצר הכעס השוצף, הילד יגדל מסודר מאד, כמובן, עם טעם לוואי מהכעס ההוא, אך רק לזה ודומיו הצלחנו לחנך, כי העוררות שלנו נדלקה מאותם דברים, ואת זה הוא שם לב היטב, גם שלא ברצוננו.
הדרך החינוכית הרצויה, בכל התחומים, היא לא בשחרור הבעייתיות האישית שלנו לנוכח מחדלים, ההיפך, הכעס, בכל מצב, גורם ראקציה שלילית, המסירה כל חשק לציות, ובזמן זה או אחר, עלולות להתפתח תוצאות שליליות מ'חינוך' שכזה. הלהט החיובי, הרצוי והמכונן, הוא להט של התלהבות טובה, של הערכה גדולה וענקית לכל מעשה טוב, ומי שחשוב לו סדר תורתו ותפלתו של יוצר חלציו, עליו להשקיע שם, ובעיקר רק שם.
הגמרא במסכת ברכות (יז, א) אומרת: במה נשים זוכות? בהמצאת בניהם לבית הכנסת. ונשאלת השאלה, כלום לא לוקח גם האב את ילדו לבית הכנסת, מה ההדגש של חלקה של האם בכך? האם מדובר רק כשאין מי שיקח? אז זה לא מיוחד לנשים בלבד…
אלא יתכן, שאותו מבט מעריץ שכל אמא מצרפת אז כשהיא מלווה את הילד לבית הכנסת, הוא הוא הגורם לה זכות נצחית.
וזאת, משום שמבט זה, ככל שיהיה עמוק ואמיתי יותר, ילווה את הנער במשך כל ימי חייו, הוא יזכור את החשיבות, ההערכה וההערצה שהעניקו הוריו לביקורים בבית הכנסת ובבית המדרש, וכך ינהג אף הוא כלפי המוסד המקודש הזה. וכך גם כלפי כל דברים שבקדושה.
אין אפשרות אחרת לחנך, מלבד הכבוד וההערכה, הן כלפי המעשה והן כלפי העושה, והכל מתוך אמת פנימית שאינה מזייפת את עצמה, כי גם אם נצליח בהעמדת הפנים, הילד הקטן גאון בקליטת רשמים פנימיים מתוך המקום הכי חסוי שבלב שלנו.
מסכת סוכה מסתיימת בסיפור טראגי על בת כוהנים שהתייוונה וביזתה בדברי חירוף קשים את מזבח הקודש שבבית המקדש, כתגובה, הענישו את כל המשפחה וסתמו את חלון משמרת הכהונה שלה. לפשר העונש הקולקטיבי, מציינת הגמרא, כי שיחת הילד בשוק היא של אביו או של אמו, כלומר, את הגישה המזלזלת כלפי ערכים מקודשים קלטה הבת הסוררת בבית, במשפחה, שאמנם מגיע לה העונש ביושר… למדים אנו על כוחה של השראה משפחתית כגורם מכריע בעתידו של דור ההמשך.
ובפעם הבאה, בה נזעק חמס על מחדל כלשהו, אף אם נבטא את זעקתנו בדרכי כבוד, אין זה די, עליו להיות שווה ערך לתוכחות על דברים שבקדושה, וכמו שם גם עתה דבר יפה ובסובלנות, כל להט אפשרי, כל אנרגיה השקע בסלילת הדרך הישרה אל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אוהו, כמה שזה משתלם. מצוין, גם אם לא את הסיבה לפחות את המסובב. אותך הוא יקלוט – כאדם שראוי להידמות אליו ולחקות את מה שהוא מייצג.