להבנת פשרו של ליל חג השבועות
כשאנו טרוטי עינים, אחרי אמירות רבות ושונות במהלך "לילה דכלה", ליל חג השבועות הקדוש והנורא, ההיטהרות וההתקדשות קבעה את משכנה בגופנו בצירוף הטבילה במקוה של שער החמישים בקדרותא דצפרא, הכל כה שונה ורענן, אנו חשים כטובלים בנהר דינור של אור ודעת, תפילת הותיקין החגיגית, שאין לה כלום עם העייפות, כאילו אין דבר כזה שנה בעולם…
או אז אנו נפנים לשאול את עצמנו, למה ומדוע, בכלל היינו נעורים בליל שבועות, גם אם אנו יודעים על הסיבה, וגם אם קראנו בשל"ה הקדוש ובכתבי האריז"ל אודות המדרגה העליונה של המשתתפים בחתונה הגדולה הזאת, עדיין משבצת מקומו של הפשט נשארה ריקה… אם ללמוד זה כל הענין, היינו יכולים ללמוד את כל יום השבועות. כנראה זו לא הסיבה.
זה שעם ישראל היה ישן בליל שבועות ומשה היה צריך להקיצם זו קושיא גדולה יותר, היאך אותו דור דעה, נרדם על משמרתו כשאדון העולם עומד לתת את חוכמתו ודעתו לבני תמותה?
על פי הפשט, יש לומר, לעניות דעתנו, כי לילה ותורה הם שני מרכיבים, שגם אם הם סותרים במהותם זה את זה, הרי שבכורח הנסיבות של העולם העשיה הגשמי הזה, הם אמורים להיפגש, והתורה אמורה איכשהו לגרש את חושך הלילה וללחום בו, ישנים אתם כשמשה מקיץ? זה טבעי לחלוטין, כך מקבלים את התורה. להדוף לגמרי את הליליות ולהפכם לאורות נגוהות חסרי צללים.
עם ישראל, בבואו לקבל את התורה על הר סיני, היה צריך להגיע לביטול הכי גדול שיתכן לאדם אנושי לזכות, ללא חומר בכלל, ללא עצמיות אישית… אם היה יהודי של אותו דור, מגיע עם הכנה עצמית, של ניעור לילה, או טבילת מקוואות ושפיכת נפש, היה הדבר הזה 'פוגם' בביטול הגדול של אור נתינת התורה, שהיא אמורה להיות חפה מכל היש והחומר הגדול שאנשים גשמיים מביאים מהבית, אם אם היש הזה הוא כולו דבקות לוהטת להשם יתברך בבקשה, לא צריך, תשאיר הכל ובוא לבד.
לבד… אתה וה', אש אוכלה אש, נשמות ישראל הן אש ואור ה' כביכול הוא אש, תבוא אש ותדבק באש, ללא חיץ ביניהן.
זה היה במתן תורה. הגשמיות כבר הופשטה, החומריות הוסרה אז לגמרי. ומאז ועד סוף כל הדורות, הרוצה שתדבק נפשו באור התורה, החפץ ליהנות באמת בהנאת לומדי התורה, ההנאה הכמוסה הזאת שזר לא מבינה עליו לדבוק בה ללא שיירי אישיותו הרומסת. עכשיו התחלפו היוצרות, הגופות, כידוע, חזרו לנשמות אחר מתן תורה. ומעתה מתחוללים קרבות עקובים מדם, בין הגופים לנשמות, מה שהגוף רוצה הנשמה לא רוצה, ובמה שהנשמה רוצה הגוף מואס, מתעב, שונא, סולד ועוד ועוד, והנה המעגל חוזר על עצמו, הסקאלה העגולה המסתובבת של הזמנים המקודשים ואורם הבהיר הבאים ומגיעים בכל שנה ושנה, כבימים ההם בזמן הזה.
חג השבועות הגיע. ליל-האור נוחת על העם הקדוש, ההמון נוהר לבתי כנסיות מוארים, איש איש לעדתו ולחבורתו, הצד השווה שבהם, שכולם יאבקו בשמורות עינים נעצמות וינסו לשמור על פה סגור מדברים בטלים וממלמל דברי קדושה ותורה. עכשיו המגמה היא לגרש לילה, להביא מהבית כלי קרב לניצוח נצחי. עוד עתידים לבוא המון לילות, לא כאלו מאירים כמו של ליל שבועות, אלא חשוכים ואפלים לגמרי ללא פיסת אור… . אז לא יהיה חשק ללמוד, לא תהיה הבנה, אפילו מינימאלית, לשום קטע תוספות עמוק ככל שיהיה. אפס.
ולא רק מבחינת הזמן יהיו לילות, עוד יהיו ימים שיהיו כמו לילות, חושך ועלטה מוחלטים יאפפו את כל העיר קטנה של הגוף והנפש ביחד, נהיה אובדי עצות, לא נדע איך לאכול את הדבר הזה, אולי זכרון עמום מלהט קודש בליל שבועות יועיל? גם לא! הכל יהיה חושך.
מה שכן ניאלץ לזכור אז, שלילה, ככל שהוא אימתני ומיירא, לא מדבר אלינו, עוצמתו הלוטה בערפל אינה מדגדגת לנו כהוא זה, כי אנו חיילי לילה, מורגלים ללבן לילות, לשאוף להגיע לשחרית כשעין לא נעצמת.
וזאת תורת ההתחזקות, תורה שבעל פה נמשלת ללילה, על הפסוק: "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (איכה ג, ו), אומרים חז"ל זו תלמודה של בבל, כי אכן כך, היצירה היהודית המופלאת ביותר, הוצרה מתוך קשיים ומחשכים, האור ניכר מתוך החושך.
לנו ברוך השם, אין גזירות ושמדות, אנו חשוכים עינויי אומות מרושעות, הניסיון שלנו הוא הדיפת החושך שאנו יוצרים בתאוותינו הגופניות המרות, החושך הבבלי הוא כאן, אנו ניעורים בליל שבועות, כדי להורות לעצמנו את שביל המלחמה, להתוות את דרכי המאבק.
מלילה, חושך, ערפל ועלטה סמיכה איננו נרתעים, אנו נצפה בכל בחינות 'לילות' השנה לקדרותא דצפרא, לאור שמתבהר והולך, ומצודתו מתפשטת על כל היקום החשוך ומגרשת כל ענן מחשיך ומסתיר.
אשרי הזוכה להתלהב בליל שבועות, ליל לידת העם הקדוש, הלידה הזאת מתרחשת גם כיום, רק צריך להיות חלק מכל זה.
– אתם באים?!