– רשימה סהרורית הנושקת לתכריכיו של מת –
קצת לא נעים לי לדבר על זה, אבל נראה שזה דבר מאד אנושי.
אומרים שיבוא יום מסויים בו אנו מתים.
נכון?
והיום הזה… הוא בעצם יום כמו כל הימים, כמו היום, כמו אתמול וכמו מחר… שבסופו של יום, בעיצומו או בכלל בתחילתו, אנחנו פשוט עוזבים עולם.
עולם שלם, שכה התרגלנו אליו.
וכמו בכל יום, גם אז, נחשוב, נהרהר, נתלבט, נתחרט, נהפוך במוח ובלב… על דברים שהיו ועל אלו שלא היו.
מה שאכפת לי לדעת, עכשיו. וזה ממש קריטי בשבילי:
מה תהיה המחשבה האחרונה בחיים?
אני רוצה להתחבר למחשבה ההיא, מנסה לחשוב אותה כעת, עכשיו… אולי היא תהיה יותר אפקטיבית הרגע, ולא רגעים ספורים לפני הקבורה?
נראה לי שהמאפיין של המחשבה ההיא יהיה חרטה עולמית, משהו אדיר שישטוף את כל ישותי, אביט על כל חיי כחלוף נוף בחלון האוטובוס, אדמיין שזה נגמר כבר, שאי אפשר עוד לתפוס כלום, הכל נחלת העבר, עבר לגמרי… ואין עוד תקוה.
התקווה, השאיפה, הייחול מסתבר היא פריבילגיה של אנשים חיים ולא של מתים. שם, בעולם העליון, אין הזדמנות חוזרת… כאן ועכשיו, זה עולם התיקון והמעשה.
מעניין לחשוב בראש של עטוף תכריכין, המביט בעיני נשמתו על ההיפרדות מהגוף הכובל והמגביל, בשיוט הנשמתי שלו, הוא לבטח משקיף על עולם הגשם בעצב-מה, תחושת החמצה של פספוס ממלאת את משק כנפי שוטטותו רואה את הציבור אָבֵל על נסיעתו הלאה, ומתפלא על השטות של בני העולם המכירים בעדיפותו של עולם השקר.
השורש של החיים הוא הידיעה על משמעותם.
ככל שאנו מתבגרים, אנו חווים יותר ויותר את תחושת העדר פתרון חידת החיים… משמעותם, תפקידנו בהם וכדו'.
ביום בו ניטלת מאתנו הבחירה, אנו שוכבים המומים מול עיקשותה של האנושות להיות עצמאית בעולם שמציאותו היחידה היא מציאותו של השם…
חלק מהיכולות שלנו לבחור, היא יכולתנו לחירות מחשבתית, גם המחשבה ה'מתית' שבחרתי לחשוב בה, היא מתנת בחירתנו כאנשים. לא לחשוב רק בכיוון המקובל, של מילוי סיפוקים וצרכים, מותר קצת להרהר ביום הפרידה.
יום בו האמת מתפשטת ממחלצות הכזב.
וזה עוד לא הכל.
החיים האמיתיים מתחילים שם בעולם הגמול! אחרי בדיקת המבחן ונתינת הציון על ידי בוחן לב וכליות. מקומנו נקצב על ידי מחולל נשמתנו, המביט אל כל מעשנו, בעבר, בהווה ובעתיד פחד פחדים!
העולם ההוא הוא עולם טוב וטהור. נקי וזך לגמרי. בו נעמוד פנים מול פנים לפני השם יתברך וכל שהותנו כאן, בעולם איסוף הזכויות היא במסגרת ההכנה אל העמידה ההיא, מול כסא הכבוד.
גם תובנה זו מכה בעוז במוחו הרדום של המת.
קשה לי לחשוב, שבעצם, הבכיה על מת, היא אולי השתתפות בכאב ההכרה הזה שהוא יעמוד או טו טו לפני המלך, ששלח אותו לכשבעים שנות הכנה…
האם לא אכזבנו?
מצאתי לי עצה.
אולי לא כדאי לחכות ליום העמוס ההוא, שעות ספורות לפני שימצו אתי את עומק הדין… זה קצת מסובך!
אולי כדאי להתחיל 'לחיות' כך. לחשוב כך. כמו 'להמית' את עצמי לרגעי מחשבה יומיים, כדי שלא נתחיל לחשוב על המחשבה הזאת רק אז.
כי אולי אז כבר יהיה מאד מאוחר.
נהיה כבר אחרי הכל.
ביום ההוא… אבדו עשתונותיו, אין יכולת לחשוב משהו מועיל, הכל כבר מאחורי.
מה אתם אומרים?
"שתאריכו ימים"… .