כיצד נעניק חום לילדינו שלא יצטנן
סיפר המשגיח הנודע, הגה"צ רבי אליהו לופיאן זי"ע בעל הלב-אליהו: פעם, במסעותי למען הישיבה, נקלעתי לעיר אחת וחוזרתי על פתחי נדיבים. הכל אמרו לי, שכדאי לגשת לעשיר פלוני, התומך ביד רחבה במוסדות תורה ונענה לכל פניה, למרות שהיה רחוק מדרך התורה ואינו שומר מצוות, רחמנא ליצלן.
שמעתי את הדברים והחלטתי לא לפנות אליו – התורה לא תיבנה ממחלליה. לא אקח ממנו מחוט ועד שרוך נעל. מששמעו את החלטתי, דברו על לבי לשנותה. הם חששו, שאם ישמע אותו עשיר שהחרימוהו בגלל אורח חייו – יפסיק לתרום למוסדות התורה בקהילה. ועל כן ביקשוני שאעלה אליו ואפקוד את ביתו. בקשתכם עשתה מחצה. נעתרתי לבקרו, אבל החלטתי לא לקחת ממנו מאומה.
עליתי לביתו בלויית ראש הקהילה. למרות שידעתי מראש על ארחות חייו, הזדעזעתי למראה עיני. בבית – ובבעל הבית – לא היה כל סממן יהודי! הוא קיבל אותנו בכבוד רב, ואני פתחתי בשאלה, למורת רוחם של מלווי: יאמר נא, מה לו ולישיבות קדושות? מדוע הוא מרבה לתרום מכספו למטרות שאינו מזדהה עמן. ואל ייפגע משאלתי – אני תמה, מכיון שנודע לי עד כמה מוסדות התורה המקומיים תלויים בתרומותיו, לכן השאלה כה מציקה ונוקבת!
הגביר חייך בהבנה ואמר, איני נפגע, השאלה במקומה, וזהו סיפור מעניין, כדאי לשמעו:
בצעירותי, לאחר שמלאו לי שלוש עשרה שנים, שלחני אבי לראדין, ללמוד בישיבתו של החפץ חיים. פניתי אל המשגיח כדי להתקבל לישיבה, אבל הוא הבחין במבטו החודר, שיצר ההתפקרות כבר כירסם בי, ואני עלול לדרדר גם אחרים. היתה זו אבחנה מדויקת. הוא סירב לקבלני לישיבה, ואני – האמת ניתנת להיאמר – לא הצטערתי כלל. רק דבר אחד הציק לי: הלילה כבר ירד, והרכבת תצא לדרכה רק מחר בבוקר. היכן אבלה את הלילה?
בצר לי פניתי אל החפץ חיים וביקשתי את רשותו ללון בישיבה.
"לא ולא" ענה לי. "בחור שאינו מתאים לישיבה לשנה – אינו מתאים לה גם ללילה אחד! "
"אם כן, איפוא, מה אעשה"? אמרתי באכזבה "האם אבלה את הלילה בתחנת הרכבת"? והזמן, אזכיר, היה בעיצומו של חורף, לילה קר ומושלג"…
"חלילה וחס" – חיבקני ה'חפץ חיים' בחום – "לא יעלה על הדעת! אמנם לא תוכל ללון בישיבה – אבל ביתי פתוח לרווחה! הוא נטלני בידו והביאני לביתו, כבדני בארוחה דשנה והכין למעני מיטה נוחה, נשא מצעים, כרים וכסתות, והפציר בי לעלות על יצועי, לישון את שינת הלילה.
השינה היתה ממני והלאה. מאורעות היום הגדושים חלפו עברו במוחי. הצדקתי את קביעתו של המשגיח, ותמהתי על יחסו של ה'חפץ חיים' כלפי. הוא, גאון וצדיק בגיל שיבה, ואני – נער צעיר, פוקר והולל, וזר לו לחלוטין. עודני תוהה, וקול רחש נשמע באוזניי. עיני, שכבר התרגלו לחשיכה, הבחינו בדמותו של ה'חפץ חיים' הנכנס אל החדר. כסבור הייתי שכבר נרדמתי, הוא עמד ליד מיטתי, ונשם נשימות עמוקות. קר היה בחדר, ואדים עלו מנשיפתו. "כל כך קר", לחש, "אולי עוד קר לו לאורח". במהירות הסיר את המעיל שלגופו ושטחו על השמיכה שמעלי, פרשו היטב ויצא מן החדר על בהונות רגליו…
בעל הבית סיים את סיפורו, ובטרקלין השתררה דממה. לאחר שניות מספר הוסיף בעל הבית ואמר: "רבינו, האמן לי, כי אותו מעיל, המאנטל (באידיש) של ה'חפץ חיים', עדיין מחממני – מאז ועד היום. ומכוחו מקננת בי חמימות וחיבה לכל עולם התורה והישיבות, היא שדוחפת אותי לתרום ולשוב ולתרום…
רבי אליהו סיים: מי יודע מהי השפעתו של מעשה קטן. לטוב – או למוטב.
סיפור מפורסם זה, מעניק לנו מבט מכונן מאד על החום שעלינו להעניק לחניכנו, רבים מודעים לכך, ואף מתנהגים כך, לשביעות רצונם ורצון ילדיהם. אך כשנתבונן שוב בסיפור, ניווכח בעוד פרט חשוב, שהוא עיקרו של המסר, ומשנה לגמרי את פני הדברים.
הכל עושים חסד, כולם יודעים את משמעותה של אהבה וחום, אך לא תמיד מעילנו יחממו את המתכסה בו לאורך ימים כה רבים, ולמה? מה בעצם ההבדל בינינו לבין ה'חפץ חיים', האם יש איזה מוטיב שפיספסנו?
שימו לב, החפץ חיים, 'באמת' אהב את הנער, הוא לא רק הכניס אותו הביתה כדי שלא להתנהג מגעיל, הוא כירכר סביבו כדי לבטח שהשלום לו… והעיקר – הוא לא יראה אותו לעולם… זהו חסד של אמת. ואף לא כדי להחזירו למוטב או לחנכו, הוא הרי משלח אותו מעל פניו, אך מעניק לו יחס, וכל כך למה? כי יחס הוגן וחם – מגיע ללא תנאי.
אם נאהב את ילדינו-חניכנו לא כדי 'לקבל' משהו מהם, החום שלנו לא יצטנן.