הנה ימים באים
ערב שבת פרשת כי תבוא, ט"ו אלול, תשפ"ג
הנה ימים באים…
האדם, מטבע היותו חסיד של קיומו, הוא מוטה מאד לראות את כל העולם כולו כמכשיר לקיום שלו, גם אם הוא מתעלה על עצמו, וחושק בחיי האמת של רוחניות, עדיין נחשד הוא, בהיותו אדם, להיות עצמי ובשרי מוזן מהטוב, כלומר, עדיין יש מי שעובד לאלוק מרום, ישות זו, אינה רעה אלא מכשיר אל הקודש, דווקא עם המוטיב הזה, יתגדל פאר עוזו כאשר זה האחרון יכוף את עצמו ויתבטל, ברצונו ובחפצו אל האור.
הסכנה הגדולה היא, שאדם יכול לעבור את כל ימיו ושנותיו, והוא חש שהוא מתעלה ומתגדל, ועדיין מעולם לא התבטל אל ה'. אין זו מידת חסידות, או העמקת יתר בעבודה, זהו פשוטו של מקרא בקיום מצוות הדבקות בו יתברך. הדבק לא תנא ושייר, אלא דבקותו היא מוחלטת ללא שיור כלל (כי אם פרום משהו הרי אין זה מודבק).
כיון שאנשים פשוטים אנחנו, הגה האדון ברצונו, שבכל מצוה שאנו מקיימים, הוא מקדש אותנו במצוותיו, הרי שהוא מפריש אותנו במצוותיו, בנפש היהודי פנימה יש את התכונות הרוחניות שלו, הרדומות לעיתים, אבל הן שורש התכונות החיצוניות, שעמן הוא פועל בעולם, וכשאדם דבק באלוקיו על ידי קיום רצונו בלימוד התורה ובקיום המצוות, הרי שהוא זוכה על ידם לדרגת הדבקות, לפום שיעורא דיליה.
ההקדמה הזו נחוצה להבין, שהתכונה הגשמית ביותר, יש לה תרגום בהעלאה של אותה תכונה. למשל, אם אדם רותח ובעל גבורה, אם היה מתבונן על הכלי הזה שנתן לו ה', ואיך הוא דרך מימושו והשתמשותו לפי הרצון העליון, היה יכול להפוך את העולם לקדושה על ידי מידה זו, ולא לההפך לכעסן של השכונה…
והנה כאשר מכריז המלך ה' שהוא, מסכים להקרא מלך על ידי בני בחונו היודעים לפתות את בוראם בתרועה, הרי שאלו צריכים להתבונן במהות המלכות. עליהם להשתמש נכונה בתכונה המדוייקת, המקיימת את רצון הבורא שרוצה שנמליך אותו בר"ה, וגילה לנו בפירוש על ידי חכמיו הק': אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם.
כשיהודי חומרי בזה העולם, שומע את המלים מלך… בהנחה שהוא מבין מה שזה אומר, הוא נקרא באופן אוטומטי אל התכונה של דריכות וחרדה. דא עקא, שלפעמים התרגום לא מדוייק, האדם שוגה לערבב התכונות, להגן על עצמו מפני הסערות שנגד הקיום שלו, אלא שכאן צריך להבין משהו עמוק ונורא עד מאד.
הרי מה תובעת מלכות? באיפיון הכי מדוייק שלה? זה התבטלות הרצון של הנמלך ברצון המולך, ולא מחמת שעבוד או חוסר ברירה, אלא התמזגות הרצון שלו ונתינת מקום רק למלך, באהבה, בשמחה ובהתמסרות. האם תופעה פשוטה בעולמנו (הישן) שאחד מפשוטי העם יניח כתר על ראש מלכו. איזו הרגשה תקנן בלבו? מצד אחד רטט ורעד מהמעמד, מצד שני, הזדהות להמלכה בכל הישות… וכמובן, הגיחוך עולה מן ההגשמה שלכאורה, באין קץ ואין סוף הבדלות למלכנו זה. כאשר הוא תובע מאתנו מלכות, הוא רוצה את כל כולנו, את כל החשקים שלנו, ואת כל מה שאנו רוצים או לא רוצים, את "כל" התכונות, הכל כאשר לכל, מבוטלים אליו יתברך… אבל רגע… לא רק ביטול, אלא ביטול בהסכמה. שעל שם זה נקרא המלך 'מלכות', כי הוא 'נמלך' במכתיריו, והם מסכימים בהתמסרות אל מלכותו אשר ברצון קיבלו עליהם.
הדבר הזה, כשלעצמו, לא משנה אם נפנה אל הבוכים או אל המרוממים, הוא לא פשוט בכלל. כאשר זה אשר לבדו ימלוך נורא, קורא לקדושי מטה להתאסף עם שנאני שחק בהמלכתו, לא משנה מה תרגיש אחר התבוננות, בפשטות, כבר תסתכל על ראש השנה אחרת.
אלא שאין לנו הרבה מה לטעות. כשיהודי חוזר בתשובה בחודש אלול, עליו לזכור, כי אין הוא עובד את עצמו, ואין הוא מתקצב אישית למשפחה שלו את הרווחה וכו', זה בונוסים, כי עיקר התפילה הוא למענך אלוקים חיים, שאנו רוצים את הטוב בשביל המלוכה. כי זה סוד המלוכה, שאין העבד פועל לפי רגשות אישיים כי אם לפי ההתמסרות לקולקטיב המלכותי, אין לו שום דבר משל עצמו, הוא כלום ממש, לכן גם השאיפות שלו הן למען הקם המלכות מעפרה. כיון שכן, בוא נאמר, שהבכי הוא אחר, הוא באותיות של רוממות, כי אכן, מה תובעת המלכות? התמסרות? ברגעא חדא קני.
אחר ההסכמה שבלב, שהמלוך על כל העולם כולו בכבודך – חל גם עלינו, ואנו מסכימים להקשיב לבקשה: כדי שתמליכוני עליכם, מה שנעשה בחלוף הימים, ובתורה ובתפלה, הכל יואר באור יקרות, משום שאין כאן עבודה עצמית למען שנה טובה, אלא עבודת עבד למלכו לקראת הכתרתו, ומלבד זאת הכל בטל ומבוטל, לא שרירין ולא קיימין.
וכיון שבאלוה אמת עסקינן, ועליו נאמר עוז וחדוה במקומו, הרי שכל יהודי שמרגיש שהוא שותף בכל עניניו, ובפרט ביומי דרחמי, בהמלכת מלכנו, בודאי מתמלא שמחה עצומה בבואו לגשת אל הקודש, המחזור שבידו אוצר המנוצר של קירבה, בית הכנסת ההומה – דומה בעיניו כפלטין נשגב ובו בני המלכות שואגים המלכה… איך יכול להכנס כאן מרירות, עצבות, מרה שחורה, דמעות של ישות… בכי של פחד קיומי? הרי נדרשנו לבוא אל המלך, אי מלכא אנא אמאי לא אתית…
מכאן מבינים, שהתכונה הזאת – היראה – שהיא המשמשת להתגלות ביומא רבה, היא יראה של מלכות, לא יראה של ישות, האדם מפחד על העולם חסר הנוכחות האלוקית, לשם הוא שם מעייניו, גם החיים שלו, שהם חיבור לחי החיים, לשוכן בתוכנו בטומאתנו, מועדים לשדרוג בר"ה למענך, גם ההב הב שלנו, דצווחין ככלבא ביומי דכיפורי, הכל הוא למען כבודו יתברך.
תאמרו מדרגות?
הבלים.
הרי כולנו, מקיימים כל הימים תמיד, עליך הורגנו כל היום, כמה אנו רוצים להיות טובים, להתפלל טוב, וכמה זוכים לזה פה ושם, כמה תורה, כמה חינוך, כמה בכי על המציאות והתמודדות, הכל כי אנו חיים חיים יהודיים בשביל הקב"ה. אז כשהמלך מכריז על חגיגה, פתאום אנו ענווים וקטנוניים? הרי בשפע העולמות כולם ובגילוי המלכות, יבטל כל הרע הכללי והפרטי, אחת בשנה המלך מתגלה בהדרו.
כי גדול יום ה' ומי יכילנו!