עיזבו אותם, את הילדים שלכם
לא הייתי מאחל לאף ילד בישראל הורים לחוצים ודאוגים יתר על המידה הלחוץ הינו לוחץ, וילד לחוץ אינו ילד בריא בנפשו בלשון המעטה.
לפעמים נתקלים אנו באבא שכמעט חרב עליו עולמו, לדידו, הכישלון שלו בחינוך ילדיו הוא דבר מוכח שאין עליו עוררין, מעתה, הוא רק מחפש עצות איך להבריא את הבית… איך לתקן?
הוא יכול למנות את הצרות, הבעיות, ההתמודדויות של כל אחד מילדיו, אחד לאחד, עם כולם הוא חווה סבל או משהו שמאד דומה לזה, אבל אינו מודע כלל, שמקור הסבל הוא בו בעצמו.
זו אינה מציאות גורפת המתאימה לכל מקרה ולכל אירוע בחיים, אבל היא בהחלט אמורה להילקח בחשבונו של כל בר דעת, הרואה דברים בלתי רצויים בילדיו, ואינו מבין מאיפה זה בא לו… עליו לערוך בדק הבית פנימי בינו לבין זוגתו, שמא ההילחצות המיותרת היא הגורמת למציאות ללבוש ממדים מפלצתיים של בעיה ובחינם.
שורש הפורענות נעוץ אי שם בשאיפות הבלתי רציונליות של הורים מסורים, שמשום מה, בטוחים הם, כי ילדם, הוא ולא אחר, עתיד להיות גדול בישראל שיאיר עיניהם של דורי דורות בצדקתו ובחוכמתו שאיפה טובה, לכל הדעות, אך הדרך למימושה היא בדרך ההפוכה מהתנהלותם של ההורים השואפים.
לימדונו חכמינו הקדושים אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם. זו נקודה חשובה לאין ערוך בצמיחתו של אדם ברוחניות, בעיקר. אם לא ישגה האדם בדרכו, ישגה אמרנו, לא במזיד חס ושלום, לא יידע לתקן אורחותיו כלל בעולמו, ויהיה כולו טעות כולו פירכא.
כלפי עצמו, יודע כל אדם את הדבר הזה, וזאת משום סיבה פשוטה הוא, ככל אדם, לא חווה מעולם שלימות אבסולוטית ללא מעידות, כי אדם הוא וזה טבעו.
אך הפלא הגדול והעצום הוא, שככל שזה מובן ומתקבל באורח סלחני כאשר זה נוגע לעצמו, אין זה נוהג כך כאשר בנו ובתו הקטנים טועים. להם אסור לטעות, הרי זה דבר אסור, ואיך הם עושים דבר אסור? זה אבא מחנך, נכון? כמובן שאני אומר זאת באירוניה, כי אם יש משהו שהוא היפך החינוך בעולם, הרי זה דפוס ההתנהגות המוטעה הזה, והמתנהג כך הרי זה מתחייב בנפשו של ילדו. וביותר, הרי ברור, שאין כוונתו של הנלחץ הסדרתי לשם ה' הוא פשוט 'חרדתי מכישלון'… כלומר, גם כוונה טובה אין כאן… רק כוונה רעה ממש כפשוטה, אנוכיות ואגואיזם, היפך הגמור מרצון השם.
יאמר אדם, אשב ואנוח לי, ולא אתעסק עם ילדיי? זו אינה שאלה טובה, כי גם עכשיו, כשהוא מסתובב בפנים זעומות בבית, כשהילד חש מחנק בבית אשר היה עשוי לגדלו להבראות את נפשו גם עכשיו אינו מתעסק עם ילדו, כי אם עם עצמו, ורק עם עצמו.
ברגע בו יניח האב ליוצאי חלציו ותגל האם בפרי ביטנה, יבינו אל נכון את תפקידם המיוחד בחינוך, שהוא תפקיד 'מחנך', ולא עומד על המשמר, משגיח כשרות או שוטר גבולות או אף יותר גרוע מזה… יש ילדים, שמסתובבים בתחושה, כי לעולם לא יהיו בסדר, שהרי כסדר, יום אחר יום, הם 'נתפסים על חם' במשהו לא נכון, אסור, לא טוב, שהם עושים, חושבים או מדברים…
גם אם רוצים אנו לומר לבן או לבת עשו כך ואל תעשו כך, עלינו לשוחח עמם בשפת החינוך, זו שפה מעניינת ומאתגרת, נפשותיהם של הילדים שלכם מבינים היטב את השפה הזאת, ואולי… 'רק' את השפה הזאת. ואילו נימה אחרת מחינוך, הריהי כשיחה בשפה זרה, כמה זמן יכול אדם לשמוע להג בשפה שאיננו מבין חצי מילה ממנה?
למי אנו מדברים בעצם? לאוזן? לחוכמה של הילד? ודאי שלא! אנו מבקשים לשכון קבע בלבו הצעיר, אם לא יפתח לבו לא דברנו אליו דברנו אל הקיר, ממש כך. הלב נפתח כשהוא מבין שהדובר מדבר בשפת הלב בהבנה לצרכיו, למניעיו, למחדליו, לשגיונותיו ולמעידותיו. ויודע שלא רק לאבא ולמבוגרים מותר לטעות (ואף פעם לא לבקש סליחה) אלא גם ילד טועה לפעמים… כמה מוזר ואירוני.
אל תחשדוני רבותי, כי גישה זו, היא חדשנית מבית מדרשם של המודרניים הרואים את החינוך הישן כדבר שאבד עליו הכלח, תתפלאו לשמוע, כבר רבינו נחמן מברסלב זי"ע, כותב (שיהר"ן סי' נט): 'מסוגל יותר לבנים, להיות רחוק מהם. לבלי להיות דבוק בהם לשעשע בהם בכל פעם. רק לבלי להסתכל עליהם כלל'.
לצד ההימנעות מהשתעשעות יתר אותה מבקש הוא להרחיק, הוא מקצין ואומר רק לבלי להסתכל עליהם כלל… הילד או הילדה שגדלים לתוך חלל פנוי של מרחב מחיה עצמאי, מבקשים את החינוך הכי מכונן שישנו, כי נפשם כמהה להדרכה, אבל כזאת שתועבר בשפת הלב המיוחדת כל כך.
הורים יקרים, צעד לפני הריצה לאנשי חינוך ויועצים, עשו הכנה זו: השתדלו להירגע! ילדכם בריא ככל ילדי הדורות, אל תעשו אותו חולה ובעייתי בעל כורחו.