מקומו של עולם
כ"א אב תש"פ
הסיפור מתחיל בכך שיש עולם ויש לו בעל הבית, אבל יש סיפור, ויש את הסיפור האמיתי, מה שנוהגים לכנות מאחורי הקלעים. קצת נדוש לחזור שוב ושוב, שאם יש טבע אזי יש מטביע וכו' וכו', ואז כולם מרוצים שעלו על הנקודה המדוייקת של האמונה. יותר נכון קו המחשבה האומר, כי אין בכלל טבע ויש רק אלוקים, והעולם והבעל הבית שלו הם אחדות פשוטה ומיוחדת. אולי צריך להפסיק להגיד לילדים שה' בכל מקום, כי הם ממשיכים לדקלם את זה גם אחר כך, ואנו רק מסמיקים מהגישום הנועז. אולי אפשר לשנות את התחביר ולומר כי 'כל מקום נמצא אצל ה', העולם המעלים הזה חומד לו לצון, הוא מכונן לעינינו עולם נטול אלוקות כאילו, וממתין בשקט של מנצחים לפיצוח החידה על ידינו. ואעפ"כ כתוב: מלא כל הארץ כבודו, ככה כפשוטו.
אז זהו, שזו לא חידה בכלל, זה יותר מזכיר את הילדים האלו, שמגיעים הביתה ועל הפרצוף החמוד שלהם מרוחה הידיעה המרעישה: "יש לי סוד ואני לא אגלה אותו לאפ'חד". כך העולם השותק הזה, שצורח על הסוד האלוקי שמהדהד בכל היקומים הללו, ורק רוצה שנגיד את התשובות לשאלות הקיומיות. אולי כדאי לדעת מראש, שאנו לא מחפשים את התשובות כשהשאלות מגוחכות מעט, וגם אם תלבשנה אדרת רצינית כזו, אנו מעדיפים לחיות עם השאלות, ולא לחרטט תשובות שיוצרות שאלות חדשות. אז זהו הסיפור האמיתי – שהכל גלוי כל כך, למרות ההסתר הגדול, ואף שיש נסיון להעלים את המציאות שלו, זה פשוט לא עובד באמת.
אולי זאת היתה כוונת המשורר, לעשות הסתרות של 'כאילו', שבהתבוננות אנושית ניתן לפסוע על בהונות ההויה, לנגוע בלב הענין, דומה, שזה סוג של מפעל חיים, לחיות חיים שלמים בעולם 'נפרד', ולגלות עד כמה שהוא לא נפרד, למשש את האלוקות הבלתי מושגת, להבין את המהות של הבריאה ושל החיים שלנו כאן בעולם ההעלם.
האם חשבנו פעם עד כמה אנו לא יודעים מספיק על עצמנו? כמה פעמים אנו מצליחים להפתיע את עצמנו בשינויים דרסטיים שלא היינו מוכנים להודות בהם בעבר ובהוה?! ואם באדם שהוא עולם קטן, מתרחשים קרבות עקובות מדם הבינה, ואנו יוצאים מהם כשיד הבנתינו על התחתונה. כשאנו כבר באמת בטוחים שכל המציאות שלנו כאן היא חידת החידות. מה נאמר על העולם הכללי, שעמו אנו בקשר מתעתע? מה שהיינו בטוחים בהם אתמול – בהוה ובעתיד, אנו מאבדים את הבטחון שלנו לטובת ידע גבוה השוכן אי שם במעמקי אוצר הידיעות מהרובד הפנימי של הנפש, במקום שלא יגורך רע, בכספת השמורה רק לידים טהורות.
הענין האלוקי אינו משהו שבוער רק בלבבות של עבדקנים חרושי קמטים, הוא דינאמי ופעיל כל כך, עד שאין יציר נוצר שאינו נפגש ישירות עם עיני התכלת הזוהרים של המציאות היחידה, אין אחד שלא חובק פעם בחיבוק עוטף, הקריאה המהדהדת של האחראי על החלק אלוק ממעל (ממש), שאומר לנו כך בפשטות: "אני אמרתי אלוקים אתם"… נוגע בסתרי לבבנו, ובמקומות חבויים משוגעי כמיהות. הבעיה אינה המציאות האלוקית הרוחשת שם, אלא השפה שבה היא בוחרת לבטא את עצמה.
זהו, זה הסיפור שלנו, לזהות את השפה המיוחדת של האלוקות שמתגלה באורח סובייקטיבי לכל אחד בדרכו שלו, לא לקרוא אותה בשפה זרה, וגם לא בשפה מוזרה. כאשר אתה קורא אלוקות בשפה לא אלוקית, אתה משווק משהו לא נכון בעליל. כי אלוקים אפשר לקרוא רק בשפה אחת, השפה שלך אמנם, אבל האחת, היחידה, המיוחדת, הכנה, הפשוטה…