{הסליחה – תכונה אלוקית!}

הדמה לקונך – מה הוא סולח אף אתה היה סולח

לכל אחד מאתנו מוכרת ההתבטאות, עוד מימי ינקותנו: "אני לא סולח לו לעולם"! בדרך כלל בצדק גמור, המדובר הוא בסך הכל באנשים טובי לב עם מידות נאות ומתוקנות, לא סולחים!

אמר מי שאמר, כי הסליחה היא תכונה אלוקית, עם הערה בצד על כך שלהשם־יתברך אין 'תכונות', אך בדרך של 'דברה תורה בלשון בני אדם', הרי שאמירה זו מוצלחת מאד, אין כמו הקדוש־ברוך־הוא חנון "המרבה" לסלוח, שלוש פעמים ביום עומד יהודי ומבקש מאלוקיו: סלח לנו אבינו כי חטאנו, ואין פניו מעלות סומק. כמה פעמים אפשר לבקש סליחה?

יתירה מזאת, את כל הבריאה ברא השם יתברך על בסיס איתן זה של הסליחה, בבחינה של "תשובה קדמה לעולם", אם לא תהיה סליחה – אין קיום לעולמנו, ולא שאנו אומרים שהקדוש־ברוך־הוא וותרן, חס ושלום. אנו אומרים שהקדוש־ברוך־הוא סלחן, וזה משהו אחר לגמרי.

עיון מחודש על ההבדל שבין וותרנות לסלחנות דורש דיון בפני עצמו, ועוד חזון למועד, אך כאשר הדברים נוגעים לקרוץ מחומר, בריה קטנה, שפלה אפלה שפגעו בו… אוהו! אין סליחה? מה זאת אומרת? אסור לטעות כלפיך, אדוני האלמותי?

אצל החברֶה האלה שאין סליחה בלקסיקון שלהם, רוחשת מתחת לפני השטח המולה של קיבוץ כל המדות הרעות והמושחתות, הפנים המחייכות והנעימות מכסות על תהום פעורה של רוע אפל שאין דומה לו, האיש הזה שלא סולח לעולם לפוגעים בו, מוזן על ידי מודעות אישית לגדלותו הבלתי ניתנת לערעור, ואבוי מי שינסה להתנכל לרוממותו.

קשה לחיות לצד איש או אשה, שאינם מבינים שאנשים מסוגלים לטעות, ואי אפשר, כמעט, אחרת… כלומר, בסיס הגישה שלהם לאנושות מעוות מיסודו, אפשר אפילו לבוא ולומר בציניות: "אני… מותר לי, לכם אסור! נקודה. ככה זה ודי". אין הסבר נוסף.

רבותינו הקדושים, מכנים את הלא־סולח בשם מאד מתמיה בקיצוניותו, לכאורה, הם קוראים לו: "אכזרי" – והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל), אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (שו"ע או"ח סי' תרו, ס"א). בהקשר המקורי, מדובר על אחד שגורם לחברו שלא תתקבל תשובתו על ידי שאינו סולח לו. אך בעומק, ניתן לעמוד על יסודות נפשו הרעועים של זה שצריך למחול ואינו מוחל – 'אדם אכזרי'.

הפלא הגדול הוא, שבדרך כלל, כל הריב מתבסס על שטויות ממש, [כי אם זה הוצאת שם רע אין חובה למחול. כמובא שם בפוסקים]. המדובר הוא על השיח ושיג האנושי הרגיל, בו פתאום איש נתקל בעוינות שאינו מבין את פישרה, רק מחמת איזו מילה שהפליט פעם או מעשה לא טוב שעשה… כאן התרחק הנוטר מדרכו של מקום.

הנה מצוות לא תעשה של לא תקום ולא תיטור, אסור לנהוג אף בפעולה המזכירה איבה כלשהי, גם אם אתה משאיל לו קרדומך, ואתה רק מציין שאינך נוהג כמותו, שלא השאיל לך בעבר – עברת על מה שכתוב בתורה. מי שאינו סולח ולעולם… על אחת כמה וכמה! ולא רק מי שאינו סולח "לעולם", יש עולמות קטנים, גם כן, המסוגל להשאיר את זולתו פצוע ודואב אחרי אירוע לא נעים, הוא שופך דמים ממש. האמורא מר זוטרא, היה נוהג לפני שעלה על משכבו לומר בפה מלא: אני מוחל לכל מי שציער אותי… לקיים מה שנאמר "ולא עלתה על מיטתי קללת חברי" (מגילה כח, א).

משם נמשך מנהג ישראל קדושים לומר בכל ערב: הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי בין בגופי בין בממוני וכו' וכו'. מעניין באמת מה עושים כל אלו שאינם מוחלים לחבריהם לעולם, האומרים הם את הנוסח הזה? ומה עובר להם בראש? האם הם מוסיפים בנוסח, חוץ מאותו פלוני ואותו אלמוני? היהדות לא אוהבת את זה! הנוסח בעל משמעות המחילה הגורפת ללא סייג, גורם לנו להיות אנשים טובים יותר, נעלים ומרוממים, שהקטנוניות מאתנו והלאה.

פגע בך? אמר מה שאמר?… אז מה? המחיר של איבה עולמית שווה את זה?

לו רק אנשים היו יודעים לסלוח… איזה אושר היו חווים! אין כמו מידה זו להסב עונג לאדם, זה כמעט כמו נקמה לוחשת, תגובה מקורית להתגלות רוע כלשהו, אתה עשית לי את הרע ואני אשיב טובה. "תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט, ד), וכמובן, לא מסיבה צדדית אגואיסטית זו נוהגים במנהג הסליחה, כי אם למען כבודו של יוצר האדם, שיצר את האדם חסר ללא שלימות, וככזה, הוא עלול גם עלול לטעות עוד ועוד, ואנחנו נדבק במדותיו ונסלח עוד ועוד. על הגוים נאמר: "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א, יא), על יהודים לא.

גדול קדושי ישראל רבינו משה קורדבירו זי"ע, חיבר ספר נשגב וידוע בשם "תומר דבורה", שקנה את מקומו בין ספרי המוסר המצוינים ביותר, שם מתווה הרמ"ק את מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא, כשהוא מקיש זאת להנהגה הרצויה לבני־אדם, הנדרשים לנהוג כמידתו של מקום, שם הוא מעלה על נס את מדתו של ה', הסולח, וסובל את האדם, וגם בשעת החטא גופו הוא מזרים לו חיות, אף שפועל נגד רצונו…

בהמשך, הוא מדגיש את המידה של "לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ" (מיכה ז, יח), לדעת לעשות סוף לתוכחות, לייסור, למריבות. הלא כך הקדוש־ברוך־הוא בעצמו נוהג, ישתבח שמו.