נפשי חולת אהבתך
כ"ט תמוז תש"פ
בעומק העונג האנושי – מונח הסבל התוחם. לא כן העונג האלוהי, הוא אינסופי לגמרי, עולם ההסתרה הזה, הוא עולם של הסתר אלוהי וגילויו בעת ובעונה אחת, את האור הגדול של התענוג לא יכול העולם הזה להכיל. והדביקות הגדולה ביותר שישנה בעולם באלקים חיים אינה אלא רסיס זניח ומגוחך מהאמת הענקית שמעבר, המינוח איום ונורא מול הדרת גדלו ותפארתו, הוא רק כדי לשבר את האוזן, והוא יותר גדול מזה לאין ערוך.
עצם העובדה שאי אפשר לעמוד עליו, ואין לראותו כלל, אפילו מרחוק, ומאידך, הוא הכי נוכח, ואינו מניח מקום לשום דבר אחר, כי אין עוד מלבדו כלל, יוצר את הטירוף האנושי, את הבלבול הגדול והשיגעון שכולם נלכדים בו, וכשם שאי אפשר לכבות אש דולקת באש אחרת, כן אי אפשר גם לחיות בשיגעון וגם ללחום כנגדו, השיגעון אינו נכנע לעולם, אין לו שום טאקט, הוא יצעק את אמת במלוא כוחותיו, כי אין לו את השכל להסתיר.
ההסתרה היא יזומה, היא נועדה להניח לאדם לחיות כמו שהוא, ללא גילוי כלל, אך כיון שנתגלה לאדם הכל – לא יוכל לסבול, ואם תראה צדיקים בעלי גילוי, שחיים חיי עולם הזה תקינים, סימן שלא גילו הכל, וכמו שהסתרת פניך הייתי נבהל, כן גם הגילוי מרעיש לא פחות, אלא שההסתרה מביאה בהלה, משום שכאשר אדם מבין שהוא לא רואה כלום והוא עיוור, הוא בסוג של חרדה קיומית, אם כל רסיס אדמה מסתיר סוד.
איזה עולם נוראי שזה, עבודת חיים שלמה שרודפת אחרי הגילוי בעצם לא מודה שאינה חפצה בגילוי, ואראה את השם… ואחרי זה מה? יש עוד משהו חוץ מזה? הכל הרי מתבטל. יגידו לנו תן פרופורציה, שם המשחק הוא האיזון, ואת מינון האיזון מי קובע? ואם נטעה במינון? מי יעצור בנו? אז יש בחירה כמה מינון לקחת? כשאני שיכור מאלוקות וממוכר לסם הזה?
יבוא מישהו ויגיד, בוא אחי, שלב רוחניות וגשמיות, השאלה על מה מדברים, על רוחניות של כאן, גבולית כזו, מספרת סיפור ושרה שיר ערש? ומה עם הסוד הנוראי, השלהבת המתלקחת, שלא מותירה פירור? הרוחניות האמיתית, האופפת את עצמה עלינו עם כל כולה לגמרי? האינסוף, הענק, העוצמתי שאין כלים להשיגו? ואיך אפשר להסות את הטירוף שלנו בשיח מצקצק, ומרגיע. כי אנו לא רוצים להרגע, רוצים את החיבוק עצמו, חיבור אלמותי נצחי בלתי מתפשר. אם נפשנו מעולם התענוג, איפה הוא התענוג האמיתי, שאינו כלה לעולם, שאינו מסתיים, בלי גבול ובלי תחום, איה הוא, ארוצה ואמצאהו, בשווקים וברחובות, ובכל סימטה חשוכה, להשקיט רעשי רקע, להקשיב לקול עצמו, העדין והאציל הזה, שאין לנו אוזניים לשמוע אותו, וממילא הכל נדם, שקט, שלוותי ומהפנט כזה. עשו אותנו רדומים כי אנו לא שומעים. כך אנו חיים את החיים הריאליים, מתוך תרדמה, חרשות רוחניות גמורה ומוחלטת.