'למה אתם נזכרים בי רק בסוף?'…
– – – "אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים"! ! !
השיר המתרונן בקול רם מגרונות ניחרים בכנסים ובאירועי תשובה, מפעים ומרגש מאד. סוחב אותנו לאקסטזה אמונית משלהבת, אנו אוהבים את עצמנו אז אנשים רוחניים ומאד מחוברים למקור העוצמה היחידה.
אבל עם יד על הלב…
וכי מישהו התבונן, פעם, לעומק, במילים הללו?
ממש לעומק?
והלא כלל גדול בידינו, שעל הקדוש-ברוך-הוא אי אפשר 'לעבוד'!
או בלשון הפסוק: דובר שקרים לא יכול לנגד עיני…
כך נוהג עולמנו: אדם יודע היטב היטב את 'תורת ההשתדלות' בחייו, בה, ורק בה הוא שם את 'כל' מבטחו. והוא חופף בכך כמעט לגישת 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' האיומה…
זה הנתונים שבידי כך אנו רואים את בני העולם, היחיד בתוך הרבים:
עמל, מתייגע, מתאמץ, נלחם…
זה טוב מאד!
אבל כאשר זה 'לא הולך'?
מיד ניגשים לפינה שקטה עם תהלים ביד, והדמעות נותנות פורקן לזליגה זורמת.
כמה מקסים!
איש הביטחון בה' מתמוגג לפני קונו.
אבל השאלה היא למה קודם לא נזכרת בהקדוש-ברוך-הוא? למה הוא בא בסוף כאשר כבר אין ברירה, כשכלו כל הקצין, כל הדרכים, כל העצות, כל הגמחי"ם…
מי שזועק שאין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים, לא עושה שום דבר לפני שהוא בא אל השם. הוא הכתובת הראשונה ולא כתובת ברירת מחדל.
הסיפורת החסידית מוסרת מעשיה חיננית על הצדיק אשר הציע למשחר פתחו, שתינה את גורל קרובו החולה מאד, לפנות אל הפרופסור המפורסם בעיירה האוקראינית 'האניפולי' (עירו של רב זושא הקדוש זי"ע)… האיש לא אחר לעשות כמצוות הצדיק. הוא נסע בעגלה שקרטעה בין סמטאות העיירה המוזנחת ההיא [אגב, עד היום היא ככה, הייתי שם].
הוא נדהם כאשר התושבים נדו לו בראשם כסימן על הטעות שעשה אין כאן אפילו חובש זוטר, לא רופא, לא מיילדת וכל שכן שלא פרופסור מפורסם… כלום.
היהודי שב אל הרבי כשבפיו גרסת התושבים לאי הימצאו של שום איש-רפואה היכול להביא מזור ליקירו. ואז שאל הרבי את החסיד:
– "ומה עושים אנשי האניפולי כשהם נזקקים לפרופסור"?
– "באין ברירה הם פונים לבורא הרפואות בכבודו ובעצמו, מן הסתם" הגיב החסיד.
נו, נו, אמר הרבי לאותו פרופסור שלחתיך… רק הוא יכול לעזור לחולה שלך במקום שאחרים, המונעים על ידו, כבר לא יכולים עוד.
אין לנו על מי להישען, אין… אין ממש.
וכשאין לא נשענים על מי שאין נשענים עליו.
פונים מידית אל המשענת הנכונה בורא העולם, המסבב את כל הסיבות והמשגיח בהשגחה פרטית על כל תזוזה בעולמו.
הנמצא באיזו תעוקה, יפה יעשה כאשר יחשב במהירות את הסכמה הכה פשוטה, שחבל לעבור את מסע הנסיונות והניסויים בדרך להרמת היד המושטת אל על בתחינה אילמת ומבויישת.
כי עדיף שנרים את הידים עכשיו ממש לאבינו שבשמים!
ולא אחר כך…
אם השם מנהיג את העולם, ורק הוא מושך בחוטים, אז המסקנה היא פשוטה לפנות רק אליו אבא, היה נא בעזרי, כי רק אתה יכול, ורק אתה רוצה, ורק אתה מבין.
הבה ונדמיין את עצמנו נושאים אלונקה כבדה ובו איש יקר לנו מאד, בשביליה החוליים של אניפולי הפרימיטיבית, מחפשים נואשות לשוא איזה מין פרופסור בעל שם עולמי שאוה לו למושב, משום מה, את המקום 'הכי-לא' הזה. ונתקלים באמת המרה: עורבא פרח! אין איש כזה. אין עזרה כזאת.
העזרה היא כאן, אבל לא אצל איש-בלתי-נמצא…
למול עזרתו היעילה של ה', הכל בחזקת בלתי נמצא, וכל העולם אניפולי…
יש רק פרופסור אחד המחיש ישועה לכולם והוא קרוב אליך במידה שהנך מודע לכך.
פנה אליו…
אבל רק אליו.
כי זה הדבר היחיד, והחכם ביותר שניתן לעשות.