קריאות נואשות מלבו של בן אוהב
טאטע זיסער! אבא שבשמים! אבא ממש, אני קורא אליך כבן לאבא איי, כאב עווני כואב לי מאד, המצב קשה מאד, איני יודע לאן לברוח… כי אין, אתה נמצא בכל מקום, ועיניך צופיות ומשוטטות בכל העולם, אתה יודע מה מעשיי בעבר ובהווה, איך אני בא לראש השנה, איך? הוי גיוואלד טאטע…
אתה יודע את האמת, ריבונו של עולם, שאני אוהב אותך ורוצה לעשות את רצונך הקדוש בלבב שלם, להפסיק להיות כזה רחוק ממך, מתנכר לרגשותיי האלוקיים, להיות 'אחר', שונה מהמקור הקדוש ממנו נאצלתי, אהה אבא שבשמים!
בחודש אלול אנו מנסים לדדות חזרה לאזור המוכר לנו, ואשר ממנו התרחקנו על ידי הפיתויים הנבזיים של כוחות הרשע, הכוחות שנועדו במקורם להעצים את התקשרותנו לא'ל נורא עלילה בכל זאת, ונהפכו לחלק מחיינו, אשר מתנהלים בדרך רחוקה מארמון אבינו שבשמים.
ממעמקי הלב, נפשנו נשפכת בקריאה נואקת, אנא אבינו, זכנו להרגיש את אבהותך עלינו, את המציאות שאנו בנים לאבינו שבשמים, שהכאב על העונות יהיה מלווה בחדוות שיבה לחדר הורתי, כאב עז מפלח את הלב מצד אחד וגיל מתרונן בעומק הנפש מצד נוסף, בכי ושירה משמשים בערבוביה, בחודש הרחמים והסליחות.
עלינו להחדיר למוחנו את הקירבה האמיתית שבינינו לבין אבא שבשמים, כמובא (בעל שם טוב הקדוש על התורה לר"ה ויו"כ): 'משל נפלא לפני התקיעות, מלך גדול מלך מפואר ששלח את בניו לצוד ציד, ותעו הבנים מהדרך והיו צועקים אולי ישמע האם, ולא נענו, ואמרו בלבם אולי שכחנו את הלשון של אבינו, לפיכך אינו שומע את צעקתינו, בכן נצעק בקול בלא דיבור, והתיישבו את עצמם שישלחו את האחד לצעוק, והזהירו אותו ראה והבן כי כולנו תלויים בך.
כך הנמשל, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שלח אותנו להעלות ניצוצות הקדושות, ותעינו מאבינו, ואולי מפני ששכחנו הדיבור של אבינו אין אנו יכולים להתפלל הדיבור, נשלח אותך בעל תוקע שתעורר רחמים עלינו, בקול בלא דיבור, וראה והזהר כי כלנו תלויים בך, ראה אנשים ונשים תלויים בך'.
זה כל הענין אולי שכחנו את הלשון (השפה) של אבינו?! איך נדבר עמו, איך יכולה נשמה אלוקית להתחבר למקורה כאשר כך רחקה היא כבר משוחחת בשפה אחרת, הניבים זרים לגמרי, פעימות הלב נפעמות לערכים אחרים, לרצונות, שאיפות, תאוות, כמיהות, מאוויים, חשקים – – – לא שייכים למחלקה של הנשמה, ממש לא… איזו זרות! איזה ניכור! בן פונה עורף לאביו, וכבר אינו מכירו כלל.
האם חושבים אנו על המחדל הענק הזה, שאנו, בני תמותה, שבריריים וחסרי ישע, פשוט מנותקים מאבינו שבשמים, ניתוק שכזה, עד שאיננו יכולים עוד להאזין לקול שפתו המיוחדת?! הזעקות של אלול אמורות לבטא את הזעקה הגדולה של הכאב הזה, יסורים של עון, מצפונים של נשמה.
הבכיה הגדולה שמתעוררת אצל אנשי-קודש בשעת שמיעת התקיעות, מקורה בנקודת ההבנה הזו, שאנו נמצאים במקום שכבר פסו המילים ודלה השפה לבטא את עומק הכאב של הריחוק והפרידה, נשמה מנותקת ממנשימה יתברך שמו.
בכיה זו, בכוחה לעורר את התרדמה הרוחנית שלנו, להקימנו מההתבוססות בעפר הכפירה והניכור, רק כאשר נרגיש שהשם יתברך הוא באמת אבא שלנו, אז נוכל להתחיל את המסע לעבר הארמון של המלך, כי בלא קשר ושייכות לאבא, גם ההימצאות הפיזית בקרבת היכלו, לא תהיה לה שום משמעות, העיקר הוא
יכול אדם לעבור ימי אלול, ימי ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ארבעת ימי הכנה לסוכות, שמונת ימי החג, שמיני עצרת ושמחת תורה, אבל בלי נקודת הפנימיות של אוי ווי טאטע, של הקירבה הנפשית לא'ל ברוך גדול דעה, לא יוכל לקחת עמו כלום למשך כל השנה כולה, הוא אומנם יקיים את מצוות השם, יהיה מלא אור ושמחה בימי ההארה הגדולים, אבל חקיקה בנפשו, לא תיעשה…
ימי אלול הקדושים מיועדים, בעצם היותם ימי סליחות ורחמים עצומים, לקרב את המודעות האלוקית ללב האדם, שיהיה נעשה 'שייך' לאלוקות, קרוב להשם יתברך, עד עומק דעומק של פנימיות הנפש, וכמו בן לאבא, שמהות הענין הזה לא ניתן לשכחה ולהדחקה, זהו עצם מעצמיותו וחלק מכל-כולו, כך הקשר והשייכות שלנו לאלוקות צריך שתהיה חקוקה בעומק הכי פנימי שבחיינו, שלא יהיה רגע בחיים, בו אנו נהיה עזובים ונידחים מהמעגל הקדוש הזה.
כל פעם שיהודי צועק באמת הכי פנימית שלו: אבי שבשמים, הוא זוכה לשני דברים, לישועה שלימה בודאי שבאה בעקבות קרבת אלוקים, וכן אל ההחדרה של דרגת השייכות שבינו לבין ה', כי אם הכוונה מצטרפת אל האמירה, הרי שמחנך את נפשו להיות בן לאב, ויבוא גם היום בו יבין את לשון קדשו, אמן.