מה האחיזה העיקשת הזו?
מוצאי שבת קודש פרשת פנחס, י"ט תמוז תש"פ
רוב הדברים שמטרידים אותנו, הם ענינים שאנו באמת מאמינים שיש לנו שליטה או אחריות עליהם. כאשר אנו מסירים באמת את ההתקשרות שלנו לדברים המסויימים הללו – אנו יכולים לקבל ריפוי פנימי. הידיעה הנכונה שאנו במסלול מסויים, ומה שצריך לקרות לנו – קורה, מביא אותנו לתובנה, שרק על דבר אחד יש לנו בחירה, איך לקבל את הדברים ואיך לנתב אותם לטוב. ויתירה מזאת, לפעמים, עצם הדאגה היתירה ואי ההרפיה מהדבר, גורם את התקלות, המתקת הדינים מתרחשת כאשר יש השראת השכינה, מהי השראת השכינה, שאדם מודע לכך, בעומק לבו ודעתו, שהקב"ה שוכן בעולם, ומנהיג אותו בפרטיות, בכל רגע ושניה, בכל מאורע שנארע עמו, ואין לו את הדאגה העמוקה בלב, מה היה ומה יהיה. החיים נהיים ממש נוחים יותר, אם אין לנו עבר מטריד. אם אנו לא קשורים בקשר בלתי פוסק לזכרונות שלנו… למה שהיה אתנו, למה שפגעו בנו, למה שהרסו לנו, למה שאנו מאוכזבים ללא תקווה. גם אנשים מאמינים מאד, שיודעים שהכל מהשם יתברך, לא יכולים להשתחרר מאלפי פרטים שעברו עמם, הם מנהלים חיים שלמים, עצובים כל כך, לאור המאורעות האלו, התגובות, השמחות, האכזבות, הכל יונק מהעבר… מדברים לא קיימים בעצם, וכשהם היו – הם גם היו לטובה גמורה, הם באו ברצונו של הטוב והמטיב, וכל זה לא מספיק בשביל להרגע, ואז מדברים המון על הרוע שיש בעולם, על הצרות שעברנו, ובלי סוף אמירות שאין להן שום נצחיות, הן מבטאות רגעים שהיו ואינם עוד, והם זכרונות בלבד. ובגלל חוסר ההרפיה הזו, והאחיזה העיקשת בחיים שהיו, ואפילו אם היו אתמול וכו', החיים מדכאים אותנו, וגורמים לנו לחיות לא נכון. כמה היה טוב, אם אדם היה מאמץ לעצמו את האמונה האמיתית, את ההבנה, כי באמת הוא יכול להשתחרר ולהרפות מרצונות, מציפיות, מאחיזות מיותרות במה שלא עושה לנו טוב.