{הרצון הפנימי}

הרצון הפנימי

יח אדר א' תשפ"ב

הרצון הפנימי של יהודי הוא לטוב הגמור, דוד המלך כבר אמר: "טוב ה' לכל", השם הוא עצם הטוב, הוא מגלה את טובו בעולם, התפשטות הטוב שלו אינה מסתיימת ברגע ההכזרה של הפירוד, כל עבירה שתהיה על רצונו יתברך, אינה מפנימיות הלב, היא סיבה של סיטואציה מבישה בלבד, השורש הטהור של נשמות ישראל הוא שורש חזק וקבוע, לא יכול להתעמעם ברגע הסערה, כאשר אדם שקט בנפשו, וגוזל מתוך מהומת החיים רגעי אמת עמוקים, הוא חווה את הטוב של השם בשיא עוצמתו, אלא שלטוב הזה יש לבושים רבים, כל זמן שאיננו מרגישים את האהבה הנוכחת הזו, בדרך קבועה ומתמשכת, אנו שומטים את חבל ההתקשרות, אך האהבה פעילה ונושפת, כשם שהאוהב הוא נצחי, כך סיבת אהבתו היא נצחית, ענשי מרום הם כעין תחנונים עילאיים שנזכר כבר בשורש שלנו, שהתהום החשוכה לא תתן לאור להכבות, אורות רבים כבר כיבינו, אבל זה היה רק בדמיון שלנו, בפנימיות לבבנו אנו מתגעגעים לאור של כל האורות, את האור הזה, אפילו אנחנו לא הצלחנו לכבות, משום שהמדליק, יתברך שמו, אינו חדל בהדלקתו אפילו לרגע, ואף רגע זה הוא ביטוי אנושי, כי במקום הטהור באמת, שם אין רגעים וזמנים, אין נפילות ומעידות, כי עוז וחדוה במקומו, החטא הוא צער ועצב, הוא החטאת ההתקשרות, הנסיונות של אדם שפל לדהור לעבר מושא תענוגותיו, הם ביטויים של ניסויי הנשמה לאתר את המקור,

לו ידע זאת, לא יפנה עורף לעבר החושך המתגמל מידית, משום שהיא, כמו כל עצם בבריאה – חייבת תזונה, משהו מעולמות שלה, משהו שישביע ויספק אותה בהחלט, כאשר בן אנוש מגיע לדרגה, שאין הוא חפץ בכלל בתענוגי החטא, הוא מבין לעומק את שורש הבעיה, אין מדובר פה על ויתור על עונג, כי אם בהחלפתו במענג יותר, הדיבורים נאמרים ונכתבים, אבל הלב לא מסכים להרפות, משום שהוא מבין בילדותו כי התענוגים הילדותיים הם חזות הכל, אין מי שיגלה לו, שיש הרבה יותר גבוה מזה, אמיתי יותר ונצחי יותר… הלוא כל רגע של דבקות בטוב, הופכת את החיים למענינים ומענגים, כי אדם לא יכול לחיות ללא עונג, הוא יכול לחיות עם עונג מזויף, אבל הוא חייב לדעת שהוא בעונג, לא נקח לאף אחד את העונג, רק נשתף באור הגדול הזה המאיר גם שם. אין עונג העולם הזה יכול להמשיך, משום שהוא בחיי הגבול, אך העונג שהוא למעלה מחיי הגבול, הוא עונג מתמשך, לא מותנה, לא מותחם… ההרגל של הפסיעות הראשונות, בהיכל הנשגב הנראה משעמם כל כך, הוא הרגל מפחיד, כי ההתנייה היא עקומה, היא מזכירה את המצפון הלוהט מבושה, עדיף לא להתעסק במה שגבוה, הרי יש כאן ועכשיו, אנו אנשים ריאליים שחיים בעולם הזה, אך כגודל הריאליות והחיבור שלנו, כך גודל הנתק המגוחך כל כך, הרי אם העונג הוא רק לגוף, והנשמה מה תהיה עליה? האם התייעצנו עם הרצון הפנימי? וכי הוא לא יתבטא ביום מן הימים, בביטוי של נכבשים, בעוצמה כואבת יותר, כי השתיקו אותו כל השנים, סרסו לו את נקודת הרצון להתפרץ,

אך ללא תזונה – האדם חווה את העצב של חיי הריק, לא חשוב כמה למד וכמה התפלל, וכמה לבבות האיר, כל זמן שהלב שלו לא מאיר באור הטוב האמיתי, הוא בחוץ לגמרי, החדשות הטובות הן, שלולא רחמיו יתברך היינו נשקעים לעולם באשליה ההיא, והחדשות היותר טובות הן, שיתכן ברגע אחד של אמת, ללחוץ על הכפתור הפנימי הזה, לגלות עמקי טוהר מדהימים, דברים שלא נגע בהם אף אחד, כי הם שמורים וכמוסים באוצרותיו של היוצר, המחכה כל כך לאהבתנו, בהסתכלות פנימית לתוך הלב, בשעה של שקט תאוותני, אנו עשויים לגלות קירבה אינסופית למרות כל ההתרחקויות, משום שעולם טהור לא יכול להיות עולם טמא, ועולמו של הקב"ה עולם טהור הוא, ועולם טהור מכיל גם את הטמאים. שם, במקום הגבוה לא שייך להגדיר, לא טומאה ולא טוהרה, שם יש את המציאות עצמה, את המבין הגדול הסובל ומעלים עין מסוררים, אין העלמת עינו אלא מסוררים, לא מאתנו חלילה, הוא מנתק ברחמיו את התואר סוררים ומעניק לנו תואר של בנים, אותו תואר שכל אבא נכסף אליו, הוא יתברך שמו, גם רוצה את התואר הזה, לאב הוא רוצה להיות לנו, למרות שיותר נחמד לנו להיות סוררים, אז הוא משאיר בתוכנו את הקוד היהודי הפנימי, הוא נותן לנו לשגות באוולתינו,

הסטרא דלאו דקדושה חוגגת על המציאות, האבדות הרבות שאיבד צד הקדושה, אבל היוצר ממלא פיו שחוק, כי הוא עושה את שלו, נותן לה להאביס את עצמה ולהעצים את כוחה, אך הוא סמוך ובטוח המתחכם הגדול, באותו קוד יהודי פנימי מטריד, הוא בטוח בנו ובתשובתנו, הוא היודע תעלומות מעיד עלינו שאין רצונינו לשוב לכסלה עוד, אנו רוצים אותנו נקיים כמו שהוא יתברך רוצה אותנו, מעולם לא חשבנו לעומק, על צער השכינה בפרימת האהבה המתוקה הזו, כי אנו סומים בעולם הזה, טועים ותועים, האור הגדול של ה' ממשיך להאיר, אבל אנו חסרי כלים להכיל אותו, לא חסרי ממש, כי את הכלים זרקנו במו ידינו, העינים, האוזניים, הפה, המח, כולם כלים מדהימים להכיל את האורה הגדולה שבלב, אלא שקבלנו כלים יקרים כאלו, והשתמשנו בהם על ריק, סתם למלאות צרכי הגוף, כאילו הנשמה לא נוכחת. אך כאמור, הנשמה תוך כדי יונקת את המעט שמאפשר הרצון החבוי הזה לתת לה. אם נלמד להקשיב – נוכל אולי להרחיב את מעגל היניקה שלה, בזכות שנזכור תמיד שאנו בעצם טובים.