בני השכינה נקראים אל הדגל…
א' תמוז תש"פ
הדבר שאנו הכי בטוחים בו, שאין הקב"ה עושה דבר מיותר בעולם, ואם הוא הביא אותי לעולם, אף שהיה לו נחת רוח מעבודת האבות הקדושים, הנביאים, התנאים והאמוראים והצדיקים וכו', סימן שאין אני מיותר בעולם כלל, חרף מעשי הקודמים, ולמרות מצבי הרוחני הנמוך. הקב"ה סומך עלי, שאת שלימות הכתרת מלכו של עולם אעשה אני בערכי, לפי המקום שבו שם אותי השם יתברך, ולא תושלם מלכותו יתברך כביכול, כי אם בעבודתי הקטנה.
מצד אחד זה נורא מאד, איום ממש, הרי האחריות של זה אין לשער ולתאר, שסומכים עלי בשורש השרשים של הבריאה, בדבר הגבוה ביותר שישנו, אך מצד שני זו התחזקות גדולה מאד, ושמחה עצומה, שכל דיבור טוב, וכל תנועה נכונה שאעשה – אני מקרב בזה את האור לעולם, ואני גורם נחת רוח להשם יתברך, זו תחושה עילאית של בן מלך הסמוך על שולחן אביו, משהו אמיתי ביותר עצמתי מאין כמוהו.
רבנו ז"ל אמר, אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין גם כן שיכולים לתקן. הרי אותה אמונה שיש לנו בקלקולים הנוראים שלנו, כביכול, שאנו צריכים לשוב עליהם באמת, אותה אמונה צריכה להיות לנו שכל תנועה של אמת נוראת הוד אף היא עד מאד, ועלינו לשבח לאדון הכל שיש לנו חלק בו, ולאהוב את עצמנו עמו, ופשוט לשמוח מאד על הזכות לחיות לפניו, שהוא חי בתוכנו, ויש לנו חלק בהעברת האור שלו לכל העולם. אשרינו.