כיצד מתפללין?
ח' אב תש"פ
יסוד היסודות של האמונה, היא התפילה והשתפכות הנפש אליו יתברך, מעומק הלב, לא כל אחד זוכה בכלל להתפלל לפני השם יתברך, משום שהתפלה היא עמוקה יותר ממה שאנשים חושבים. התפלה אינה רק לומר את מלות הסידור, למרות שהיא הכלי לתפילה, התפילה האמיתית מתרחשת אי שם במעמקי הלב, כאשר אדם עומד בתכלית ההתמסרות אל בורא כל עולמים יתברך שמו, ואינו מרגיש בכלל את עצמו, ואינו רואה כלום מול עיניו כי אם את השם יתברך, בכבודו ובעצמו, כי הלא למי מדבר? האם חס ושלום מדבר אל הקיר? הרי מדבר אל מי שאמר והיה העולם, שנמצא פה, אתו עמו ואצלו, ואין עוד מלבדו ממש, והוא שוקד על שפתותיו, לשמוע היטב כל דיבור שמדבר אליו יתברך, האם זה לא מספיק שרגשי הקודש של האדם ירעשון לגמרי מאימת שמו הגדול? ומה אנחנו? איך אנחנו מתפללים? האם פעם הרגשנו שאנו עומדים "נכח פני השם"? ממש ממש? הלא זה דבר שדורש תירגול ימים ושנים, כל פעם שאנו מנסים להצליח לעמוד "באמת" לפני השם, אנו רוכשים עוד איזו פיסת דבקות, שתעזור לנו בתפלות הבאות שלנו.
חכמינו הקדושים אומרים: אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו. האם ביטוי זה מובן לנו כדי הצורך, המשל המדהים הזה, שלהוציא את הנפש ולהשים אותה על כפיים, סוג של מסירות נפש, התמסרות נוראה מהסוג העמוק ביותר, שהנפש כולה משתפכת אל השם יתברך לגמרי, אין רסיס נפש שנמצא נטול מהתפילה או מהעמידה הכנה והאמיתית הזאת לפני השם. עלינו לחזור על מאמר זה המון פעמים, אפילו באמצע היום, עד שיהיה שגור על לשונינו עם הפנימיות שלו, עם האור הגדול הזה של "התבטלות מוחלטת" לפני השם יתברך.