{התקשרות בין הבורא לנברא}

ענינן של המצוות המעשיות ביהדות

נניח שאנו מחפשים עצה כלשהי כיצד נוכל להיות קשורים אל העליון, ולגמרי, ללא כל דמיון ופנטזיה מיסטית לא רציונאלית, לא היינו יכולים להעלות על דעתנו עצה כלשהי, כיצד עלינו לעשות זאת. הרי אין שום קשר של ממש בין נברא לבוראו לכאורה.

יש חדשות! אותו בורא נמצא וממציא מסר גילויים שמימיים לנבראיו קבוצת אנשים החיים בעולמנו, עמדו לפני מעמד חד-פעמי שהתרחש לעיני מיליונים, מעמד קבלת התורה קבוצה זו היא בעצם אנחנו: היהודים. באותה תורה בא לידי ביטוי רצונו המפורש של מי שאמר והיה העולם המצוות המעשיות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

לכל אדם, בכל רחבי הגלובוס יש שני סוגי חיות, יש את החיות החיונית הגשמית שמכוחה הוא חי ופועל, ויש את החיות הרוחנית המטפיזית, שמכוחה פועלים חושי נשמתו ופנימיות רוחו החיות הנעלמת בנבכי סוד קיומו. כשם שאת החיות הראשונה, זו הגלויה והתוססת אנו אמורים להזין היטב כדי שהאיזון ישמר, האדם יחיה ובבריאות. בדיוק כך, עלינו להזין את החיות הרוחנית שלנו באותו מזון שהיא צריכה. לנו כיהודים, שרגלי אבותינו עמדו על הר סיני, יש תפריט מאד מדוייק כיצד עלינו להזין את הנשמה הזאת, להחיותה ולהבריאה. התפריט הזה מובהר בלשון ברורה ביותר בתורת אמת אשר הוריד לנו משה אדון הנביאים מפי הגבורה לעינינו ממש.

למצוות המעשיות אין טעם אחד, אין להן פירוש נגלה בודד, למרות הטעמים המפורשים במסורת היהדות לדורותיה על ידי גדולי חכמינו הראשונים והאחרונים, עדיין ניתן לומר כי רצונו של הבורא העליון הוא המניע היחיד לקיומן באדיקות ובהידור. כלומר, עצם הדבר שהדבר יצא מפי המלך ה', זו סיבה מספקת להתמסרות מוחלטת של אנשים מאמינים לקיום המצוות כצורתן וכהלכתן.

עם כל זאת, ניתנה רשות ואף זכות וחובה להפוך במסתרי המצוות, לנבור במכמני הרז והרעיון, כדי למצות את המקסימום ממסגרת קיום המצוות ולהפוך אותן לחווייתיות ומקרבות נברא לבורא. בכל מצוה יש רעיון של התקרבות, שעושה אותנו יותר טובים ואיכותיים, שמגלה את הנקודה היהודית המיוחדת שבנו, אך כאמור, לא זו הסיבה, ובטח שלא היחידה לקיומנו את המצוה הסיבה היא 'דבר השם'.

הדת היהודית, כיון שאינה פרי המצאת האנושות, אינה יכולה להיות לחיצה ומשתנה, ההיפך, ככל שנוקפים הדורות, בולטים ההבדלים הנפערים בין העמים שסביבותינו וההיסטוריה הלא מכבדת אותם, לעומת קדושת ישראל הנצחית, וזאת, עלינו לזקוף לתורת חיים אשר נטע אלקים בקרבנו והבדילנו מן התועים בכך שלימדנו את ארחותיו ובפרסום נמרץ שכזה.

מהי דת?

שלא כטעות הנפוצה, דת, לדידנו היא קיום רצונו של הא'ל ובמדויק, הדת, לפחות זו היהודית, אינה אוסף מנהגים ופולקלור עממי, כי לולא היה כך, היה זה ענין ליחידים אשר דבר שכזה קוסם להם, ויכול להיות שבצדק, אך זו אינה דת… דת הינה אלקים! ואלוקים אמר מה שהוא רוצה.

הקושי לקבל את המציאות הזאת שא'ל כה רוחני ונשגב מתעניין כאילו 'בזוטות' – מקורו בגישה פשטנית ורדודה אודות הקשר בין נברא לבורא או למהותו הבלתי נתפשת… לפי תפישה זו, אם היה לדוגמה הפולחן המתבקש משהו מאד מאד 'גדול' כן היתה 'התענינותו' מתקבלת על הדעת.

הגיחוך הגדול של הגישה הזו, הוא, בכך שאין המצוות באות למלאות איזה צורך של ה', כפי שמשתקף מהחרדה לרצינותו הנשגבה של בורא כה רם… המצוות הן דרך שהוא יתברך בחר, שלא להבנתנו כלל, שדווקא על ידה נוכל להשיג את ההתקשרות הכה נצרכת לברואים עיוורים כמונו, שנפעמים כל בוקר מחדש למראה שמש ושמים בהירים, ולא יודעים כיצד לחבק את היוצר הנורא שעשה אותם.

חוסר ההבנה של המתחיל או של הממעט להתעניין אינו גורם פגם בקשר שלו עם הבורא, לפעמים ההיפך, היכולת להתאמץ ולעשות דברים 'רק מפני שהבורא ציוה'… מעיד דווקא על מוכנות להכנע לקדושת ישראל שבפנימיותו למרות הקושי הטבעי לעשות דברים בלי להבין.

ובכל זאת, יעשה האדם חסדו עם הנפש השוקקת, הרוצה לדעת, אם ידע כי מצוות השם, היא מקור חיותו הרוחנית, היא עיקר חייו הרוחניים והגשמיים גם יחד וכיון שכך, עליו להקדיש את חייו להבנת עומק במעשה המצוות.

לצורך כך חוברו חיבורים רבים בנגלה ובנסתר, שנכתבו בעצם, בשבילנו, שכאשר נקיים מצוה, נהיה מסוגלים לשמוח בעצם הקיום, ובמהות הקשר המתפתח בכל יום ובכל ערב, בינינו לבין אלקים. נלך על זה.

שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב!