מסע של אבודים
מוצאי שבת חזון תש"פ
רבי נחמן מברסלב זי"ע, בסיפורו המפעים הראשון, מעשה מבת מלך, שם מתואר המסע הנוראי של הנשמה, שהמשנה למלך מחפש אחריה, והיא נפלה במקום של הלא טוב, וחווה נסיונות נפל שונים למצוא אותה, והוא עובר הסתבכויות ונפילות, והמלים האחרונות של הסיפור, אחרי שהגיע במסעו לנקודת השיא, שהוא כבר מתקרב אל בת המלך האבודה, וכבר כבר ימצא אותה, הרי שרבינו מטעים בלשונו: כִּי צָרִיךְ לְשׁוּם שֵׂכֶל וְחָכְמָה לְהוֹצִיאָהּ. וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָהּ לֹא סִפֵּר. וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ. המלים החשובות הללו, בסוף הוציאה… הם כל הסיפור,
עלינו להבין, שכאשר אנו מחפשים משהו, אף שהוא חמקמק בדרך מטרידה למדי, אך הבשורה הטובה האמיתית שבכל המסע המוזר הזה, שאנו נגיע לסוף, שיהיה טוב, שמסע הוא טוב איך שהוא, שאדם שיוצא לדרך כדי לגלות את האור האינסופי ששייך אליו, ולקשר אותו אל שרשו, הוא בסוף ימצא את האור הזה, ובתנאי שיתמיד בחיפוש מתוך אמונה שזה לגמרי אפשרי.
תפקידו הבלתי נתפש של המשנה למלך, להחזיר את בת המלך, אל אביה – המלך האמיתי, שמצפה לשיבה של אבודתו, ומתגעגע אליה נואשות, והיא בינתיים נמצאת איפשהו שם אצל ה'חיילות הלא טובות', אצל המלך שלעומת זה, שזהו שיא הכאב… זה הלא טוב, שעושה הכל כאילו, הכל 'כמו', זה הרי נראה עסק אבוד, הרי המלך בעצמו היה זה שקילל, כביכול, ש'הלא טוב יקח אותך', יש מישהו שיכול להוציא אותה משיני הלא טוב? זה נראה כל כך בלתי אפשרי להחריד,
אבל המשנה למלך, מחמת שראה שהמלך מצער את עצמו מאד, החליט לצאת לדרך לא בטוחה מראש, הוא גם נתקל בקשיים של ממש, הוא פתאום הכיר את כוחו המוגבל, ואת תשוקתו לשטויות, אכילת הפרי האסור ושתיית היין מהמעין המוזר, כל אלו היו צריכים לקצץ בכנפי היומרה המפתיעים שלו, מה הקטע להתגרות בלא טוב, כשאתה בעצמך לא יכול לעמוד בפיתוי קטן, והיה בוכה מאד, כי איפה שהוא, הוא הבין, במעמקי לבו, שאם הוא משנה למלך, אם הוא בדמותו וצלמו של המלך שמצער מאד, הרי שגם יש לו יכולות, גם הפגישות האכזריות עם האיש המשונה, אחת ושתיים, המנסים לדבר על לבו שיעזוב שטויות, כי אינו בנמצא כלל, לא מזיזים אותו מהחיפוש העיקש אחר הדבר האמיתי,
יש להניח שהוא הקשיב לסוף הסיפור כבר מההתחלה, הוא איכשהו עלעל בסיפור, והבין שבסוף הוציאה, זה המסר החזק שלו, אם בסוף היא תצא משם, היא תזכה להשתחרר, אז אני גם יכול למצוא אותה "לשום שכל וחכמה"… נו, אם הכל תלוי בשכל, אז אפשר להקשיב למילים הנוראות של "ובסוף הוציאה", יש פונקציה אמיתית של יציאה משם, זה אפשרי וריאלי, צריך פשוט להאמין בזה, להרגיש את זה.
מסע, ארוך ככל שיהיה, הוא אפשרי, אם הנוסעים במסע יודעים שיש לו קץ, שיש לו "בסוף הוציאה", כבר הכל נהיה אחרת, גם אם הוא מתפתה לנגוס גם הוא בתפאורה המזוייפת של ה"לא טוב" (וְרָאָה שָׁם מַעֲדַנִּים וּמַאֲכָלִים טוֹבִים וְעָמַד וְאָכַל וְהָלַךְ), ברגעים החשוכים ההם, כשהכל נראה די מייאש, המשנה למלך חש טעם מריר של בגידה במלכו, הוא עצמו טעם מהלא טוב,.. איך יתיימר לחפש ולמצוא את הבת מלך האבודה? הרי הוא אבוד בעצמו, המחפש את האבודה – אובד בעצמו, מחפש ונאבד, אבל מה? דבר אחד הוא מצליח שלא לשכוח, שהוא על תקן של מחפש. וואו, זה כל הסיפור, ובסוף מצאה. לחיים לחיים.