{ויתור ממקום של כח}

על המידה הפלאית שמנצחת תמיד

הוותרן נתפש בחברה שלנו כאיזה יסמן לוזר, שאינו יודע לעמוד על שלו. מעטים מודעים לתעצומות הנפש להם נזקק הוותרן מתוך מודעות. כי הויתור אינו הפסד, הויתור הוא נצחון.

משמעות הויתור אינה כאשר אין לי ברירה אז אני מוותר, אני מוותר כי עצם הויתור הוא ערך עילאי אצלי.

אני מוותר משמע שאני חזק.

פעמים רבות האדם מתעקש על משהו שנראה כל כך שולי ובלחישה הוא יגלה את אזני המתפלא: זה עקרון אצלי, שלא ידרכו עלי… פירוש, האיש הזה חלש, ומפחד החולשה הינו מתעקש. החזק ויציב בדעתו, יודע, שכשיגיע זמן אחר, הוא בהחלט יכול לעמוד על שלו בכל רגע נתון, וכשאין צורך הוא מוותר.

למה לא?

בחנו את מכריכם, וגלו עד נקלה, כי אתם עצמכם אוהבים את הוותרנים, אלו שנוח לחיות במחיצתם, הרגועים והנעימים, שלא כל דבר מצית את כעסם, יודעים למחול, לסלוח ולוותר כיף להתחבר אליהם. לעומת זאת השוו את ה'עקרוניים' לגמרי, עשו משוואה, ותראו את ההבדל התהומי במידת האמפתיה שהנכם רוחשים לאלו מול אלו, שלא לומר תיעוב, נאמר חוסר אהדה בולט.

הפטנט הזה עובד גם הפוך. לא רק אתם אוהבים את הוותרנים אנשים אחרים אוהבים גם… וזה אומר, שגם אתם, במרקם חייכם המסוים, תהיו נאהבים ונעימים כאשר תאחזו בגישת ההתפייסות המוותרת – – – זאת לא נרמסות זאת עמדת כוח מאד מיוחדת שננו את זה.

אתם לא רוצים שיאהבו אתכם?

חז"ל מלמדים – לימדה אותך התורה שתהא ותרן בתוך ביתך, נשפך יין הוי וותרן… (במדבר רבה ט, ב). זוג שחי בתוך אוירה מכבדת ומכילה, בהכרח לפחות אחד מבני הזוג נקט את עמדת הכוח המומלצת הוא מתייחס למאורעות המרגיזים בחי היומיום בפרופורציה המתאימה נשפך היין… נו, תרגיע! הבט על עמדת הכוח שניתנה לך להבליג, לשתוק, להעביר, להחליק ולהשאר שקט ונעים.

למרות שהכיוון הזה הוא עובד במאת האחוזים, לא ניתן לקיים אותו כאשר המגמה היא אינטרסנטית, זה לא ילך… טבעה של הוותרנות הוא, שהיא יכולה לשכון רק בלבו של זה שהוא ותרן 'על אמת', המוותר למען נוחיות, לשם קבלת הערכה… מהר מאד יגלה עד כמה שהוא נכשל והופך לחייתי בלתי נסבל.

הוותרנות היא ערך רוחני שבא כתוצאה מעבודה פנימית שעושה האדם לקיום שיעור קומתו הרוחנית. זה לא צעד אינטרסנטי זול ועלוב, אני שותק, כי אני מאמין במשמעות של המאורעות. ההאשמה שאנו נוטים להאשים אי מישהו, ולא משנה מי או למה, בעת מצוקתינו, שורשה בגאוה סרוחה פנימית, שאם משהו הולך שלא כשורה מישהו אחר, ורק לא אני, מוכרח להיות אשם, זהו.

גם מי שיאשים את עצמו בכל דבר, רחוק מהמשעות האמיתית של מה שקורה סביבו, כי הקדוש-ברוך-הוא מנהיג את העולם עד לפרטים הקטנטנים, המודע לזה, הופך את חייו לגן העדן, הוא זוכה לשלימות המבט הנכון על החיים.

את הוותרן קל לרצות, וסובביו תאבים לשאת חן בעיניו, העקשן שנוי על הבריות ואנשים יעשו לו דווקא תמיד… זו מין נוסחת פלא של מנגנון הרס עצמי. שימו לב כמה פעמים חיינו 'נתקעו' על חודו של פרינציפ. עזיבת מקום עבודה, לימודים, קשרי משפחה וחברות על קדושת מסבח הפרינציפ המחסל.

לוותרן אין פרינציפ הוא קונה את הכבוד שלו במכולת אחרת. אם בבסיס של העיקש מונחת תובנה 'שממני לא יעשו צחוק', הדרך לכך היא רק וותרנות נבונה, במקום הנכון ומתוך העמדה הנכונה יש לי כוח לשתוק, ולהגיב במועד מאוחר יותר.

זה לא יותר טוב? או אז התגובה השקולה תהיה נבונה, אסרטיבית ויעילה. סוף הכבוד לבוא, כאמור, אנשים מחבבים את הוותרן הערכי ומכבדים אותו.

הוותרנות נתפשת ביהדות כאם מדות טובות רבות, מושג הנתינה מוגדר בלשון חז"ל וותרן בממונו… השקט שאנו משגרים לעבר הפגיעה האנושה ביותר, מקורו באמונה היוקדת כי יד השם נמצאת בכל דבר וענין.

תובנה זו לימדנו דוד המלך, בעת שהתבזה קשות על ידי שמעי בן גרא, עושי דברו שבקשו לעשות בו שפטים נענו על ידי משיח ה' ה' אמר לו קלל! ! ! עוצמת הויתור…

זו נקודת כוח אמיתית, עמוקה ומקרינה כנות.

איש לא ירמוס וותרן שכזה.