וכי נוצרתי בשביל להביא בייגיל?!
לסיפור החסידי יש כוח אלמותי, להביע משמעות מכוננת, לשעתו ולדורות. לא רק המעשה הנאצל או הלקח הנלמד מן הסיפור הוא העיקר, אלא אף גם המשמעות הנסתרת, המאפינת והסמלית, מאלפת בינה, ללמד את התלמידים השותים דבריהם, דרך בעבודת השם.
בעולמה של ברסלב, אין מקום לסיפור ללא משמעות, נדמה, כי אין את השיח הרגיל הגורם לשומעים לזקוף גבות, ולהשמיע קריאות התפעלות, הדיבור הברסלבי הוא דיבור שדוחף קדימה, מדברים תכלית, וכמו שאומרים אצל אנ"ש – לעובדה ולמעשה.
כידוע, היה מוהרנ"ת, לפני התקרבותו לרבנו ז"ל – האיש המבקש ודורש ה', מסתופף בהיכלות צדיקי החסידות, דולה ומשקה מבאר מעינם הטהור, וכידוע, אצל הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, היה הכותב של תורותיו הקדושות, שנכללו בספרו 'קדושת לוי', והיה חד מבני היכלא קדישא דכסיפין, אצל האריות תלמידי הרה"ק זי"ע.
ההתועדויות וההתאספויות החסידיות היו מעשים שבכל עידן, רבי נתן, כחסיד מן השורה, מקפיד שלא להעדר ממסיבות קודש אלו. וכך היה, שבאחד ממוצאי השבת, יושב לו מוהרנ"ת בסעודת מלוה מלכה, בין חבורת האברכים המתוועדים בצוותא בדברי תורה וחסידות, אולם השולחן חסר מעט מיני תרגימא. ובכן, מי יהיה השליח שיצא להביא מעט בייגל עבור המתוועדים? הפור נפל על החסיד הצעיר ה'חדש', על מוהרנ"ת. הוא יצא מיד לכיוון בית האופה…
רבי נתן מטבעו, הנוטה אל התכלית, מוצא את עצמו מהרהר במצבו, זהו זה? זהו היעוד שלי? לקנות בייגיל?! האם לשם כך נוצרתי? כמובן, שידע גם ידע רבי נתן, כי הוא נמצא במקום של אור, וללכת לגמול חסד עם החברים הצדיקים – אינו דבר של מה בכך, אבל בנקודת שורש נפשו בערה אש התכלית, אש שלהבותיה מלחכות את שמי חייו – האם לשם כך נוצרתי?
רבי נתן פרץ בבכי מר, בכי ששאב את כל כולו, את הנפש הסוערת והמבקשת את שלימותה המוחלטת, רבונו של עולם! הוא זועק, הוא מרגיש שיש איזה נעלם מתוק, שאותו הוא אמור להשיגו, אך אינו יודע עדיין איך ומתי יתרחש המפגש הזה, בינו לבין השלימות.
המחשבות הללו, הרחיקו ממנו את השליחות שלשמה יצא לרחובה של עיר, הוא נכנס לאחד מבתי המדרשות, התיישב בעזרת נשים השוממה, עם ספר תהלים בידו, החל לומר מזמור אחר מזמור, מתחילת הספר, כשדמעתו על לחיו, ונפשו מבקשת להכלל בחיי החיים.
הבכי גבר והלך, רבי נתן השתטח ארצה בפישוט ידים ורגלים, ובכה את בכי חייו, בכי הנשמה הקדושה העורגת אל קונה, וכך אמר עד מזמור נ' שבתהלים, ואז נרדם…
ובחלומו, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והוא מתחיל לטפס על שלבי הסולם, אך אינו מצליח להתקדם – מועד ונופל, עולה ושוב מועד, וחוזר חלילה, ואז, כידוע, הוא חלם את רבינו ז"ל, שעוד לא הכירו, אשר אמר לו את המשפט הנצחי – טפס וטפס, אך החזק עצמך היטב…
כזה הוא סיפור התקרבותו של גאון עוזינו מוהרנ"ת זי"ע לרבינו הקדוש, אם כי בהשקפה ראשונה יש בו אנקדוטה מענינת גרידא, עם מוטיב מופתי מגדולת הצדיק לאחר הסתלקותו, אך בהבטה מחודשת, יש לסיפור הסבר מפורט על כל מהותה של חסידות ברסלב וחייו הקדושים של מאור עינינו מוהרנ"ת זי"ע.
תורת ההתחזקות הנוראה של רבי נתן, היא תורה של התעוררות, של עיון בתכלית התכליתית של חיינו בעולם הזה ובעולם הבא, אינה, כפי ששוגים רבים לסבור, סתם התחזקות של טפיחת שכם, אלא היא סוג של עוצמה שבאה אחר המודעות העמוקה, כי לא נבראתי אלא לשמש את קוני, לכן אין לי את הלוקסוס להתייאש וליפול משלבי הסולם…
כמה אופייני הסיפור הזה, המוכר כל כך, לכל קורות ימי חייו הקדושים של מוהרנ"ת זי"ע, אותו מוהרנ"ת של הדרושים האדירים בליקוטי הלכות, הוא אותו מוהרנ"ת של התמימות והפשיטות של העלים לתרופה, וגם הוא אותו מוהרנ"ת של ההכנעה וההתעוררות הנשגבה של הלקוטי תפלות, וכל זה תחת מטר של מניעות, רדיפות, בלבולים והתנכרות מוחלטת מאלו שלא יכלו להכיל את האש הגדולה הזאת, האש של התכלית.
מוהרנ"ת הוא בעל כח כזה, אשר אף נגיעה קלה בשולי אדרתה, יש בכוחה לזעזע את אמות הספים, קומת האישיות של האדם מתחלפת באחרת, שונה וחדשה… רבי נתן הוא מטהר את הנפשות בפנימיות הכי עמוקה.
שימו לב לספרו 'לקוטי תפלות' – הרי רק עיון קל בתפלות הללו, עדיין בלי לאומרם, יכול להרטיט את הנפש, כמה התחטאות וכמה עומק של צער וחרטה על חטא קל שבקלים, וכמה כיסופי נפש בלתי נתפשים לקיים כל סעיף קטן של רצון העליון… אהה, זהו רבי נתן של רבינו ז"ל, יהושע בן נון, המכניס והמוציא, את כל דבריו הקדושים של הראש בית האמיתי.
ואכן, כבאותו סיפור ראשון וחינני, רבים ספורי חייו הנושאים אותו אופי – יש תכלית לעולם! עלמא דאתי! אשר כנגדה הכל בטל ממש. וכך היה בימי אברכותו כאשר סרב להפנות עצמו לעניני העולם, וכך היה בימי זקנותו, כאשר לא היה לו בעולמו כי אם לעשות רצונו של הקב"ה.
אכן, זה כל הלימוד הקדוש של מוהרנ"ת, הלימוד של חסידות ברסלב, הוא הלימוד של "תכלית הנצחית" – כשמצד אחד להחיות את עצמו בכל נקודה טובה שעושה, ומצד שני להתעורר בהתעוררות עצומה שלא לאבד עולמו, חס ושלום, אשרינו!.