הריקוד של יוסלה השייגעץ
בדיחה יהודית חיננית מספרת, כי במוצאי שמחת תורה הגיע הביתה שמש הקהל, דמות של לא יוצלח אמיתי בכל קנה מידה, כולו מתנשף מהתרגשות. השמשית, שמעולם לא ראתה את בעלה קורן כל כך – שאלה מופתעת: איזה אוצר הרווחת היום? אח, משיב לה בעלה – אין כמו שמחת תורה, חבל שלא ראית איך ראש הקהל – גביר העיירה, רקד איתי יד ביד, ולא רגע אחד ולא שנים, איך היינו נראים, ממש כמו אחים, שתדעי לך…
בבוקר שלמחרת, החיים תובעים את שלהם, אין לחם לאכול בבית, השמשית סונטת בשמש: נו, ביש גדא, הרי התחברת כהוגן עם העשיר, לך אליו ובקש רחמים קצת. האיש ראה בדברים את תבונת האשה הידועה, ופנה למשרד המפואר של האיש. כאשר סוף סוף עמד בפיק ברכים מול הדר כבודו של הראש הקהל, הוכרח להמתין עד שזה האחרון יסכים להתפנות מעיון במסמכיו.
כשכלו כל הקיצין ומיודענו ניסה להעיר תשומת לב על ידי כחכוח בגרונו, התנער האיש והבחין בו. אה? באת לרקוד? אין לי זמן כיום…
בדיחה עצובה זו, יכולה להוות פתיח להרצאה מוסרית, בדרך של 'פנינו לאן'. אחרי חודש החגים העמוס לעיפה ברוממות מוחין, נוחתים באחת אל ימים של סתם, ימים של ראש הקהל רכון על מסמכים, והריקוד, איה הוא?
הימים שלאחר שמחת תורה, הם ימי מבחן כלשהו. הרי אתה עצמך, פיזזת וכירכרת מול ספרי התורה בכל עוז ותעצומות. ואיך כעת, לאחר פחות מיממה תישאר אדיש ושקט למול חוקיה של אותה תורה עצמה? לאן נעלמה שמחת התורה?
אני מאמין בכל לב, שכל יהודי שרוקד באמת בשמחת תורה עם הגוילין הקדושים שבידו – הוא יהודי שמסוגל לשמוח עם התורה, אלא שהשמחה הזאת רדומה אצלו. תפקידו של החג – לעורר את השמחה הזאת, ולא לתת לה לחמוק.
בעירנו אשדוד מכהן פאר כדומ"ץ של חסידי בעלזא הרב רכניצר. בגבורה של מעלה קיבל את דין שמים בהלקח ממנו בתו הצדקת, בפיגוע הנורא בקו שתים. לזכר נשמתה הטהורה הכניס הרב רכניצר ספר תורה לבית המדרש. בשמחה של תורה שהיתה מהולה בדמעות היהודיות בנות שנות אלפיים, סיפר האב סיפור.
היה זה בקהלה החסידית בחו"ל, הזמינו לשמחת הכנסת ספר תורה, עורך דין שסייע לקהילה, שלא היה בן ברית, למרות שיש מפקפקים בנכונות הזמנה כזו, גופא דעובדא כך הוה. הזר, שלא שבע מלראות מראה הוד שכזה, ישראלים קדושים שמחים ומרקדים סביב ספר התורה, ביקש לשאת דברים קצרים.
"ראיתי שלשה סוגים של התייחסות למול ספר חוקים" – פתח המלומד. "יש שהם נאלצים לשאת את עולו של הספר, אך שונאים אותו שנאה עזה, אף דורסים עליו ברגל משפילה. יש שמתייחסים בכבוד לספר שכזה לעומת ספר חוקים שנצרך לכל חברה. אך את הסוג השלישי, שלוקחים את ספר החוקים, שלכאורה מגבילים – ורוקדים עמו עד כלות הכוחות – את זה ראיתי רק כעת, לתדהמתי"…
המשיך הרב רכניצר, הלוא את המאורע הטרגי שפקד אותנו ברצות שמים, אנו תולים באחיזתנו בספר התורה הזה גופו, כל זאת באתנו ולא שקרנו בבריתך, כי הלא מה להם ולמרצחים השפלים להתנכל לבת שלי, למשל? אין זאת אלא שנאת עולם לעם עולם, לאומה אשר 'חבוקה ודבוקה בך'. והנה אנו לוקחים את הספר הזה גופו, שנכתב לעילוי נשמה זו, ורוקדים עמו ומכניסים אותו בשיא הפאר וההדר להיכל קדשו.
הדבקות של יהודי בספר התורה, היא דבקות אמיצה, פנימית ושרשית. האחיזה של יהודי הדורות בספר הקדוש, באה לידי ביטוי דווקא ביום שמחת תורה, יום הכלולות של כנסת ישראל עם דודה. אך החגיגה לא נגמרת אז, אחרי חתן תורה וחתן בראשית וכו'. אז נוצרה ההתחלה, כעת הבנין של הקשר האלמותי הזה נמשך ונמשך.
כאשר יבואו ימי השיגרה, וטרדות הזמנים לא יכבדו כל כך את שעות הלימוד, אולי זה הזמן להזכר בריקודים של שמחת תורה, בזיעה הניגרת ללא הרף בעת אוחזנו במעגל הרוקדים, להזכיר לעצמנו אילו יהודים אנו, ואולי זה יכול לעזור מעט.
והנה סיפור מרטיט. באחת העיירות בתקופת השואה, כשהגיעו חייתו ארץ לסיים את שליחות השטן. ערמו ברחבה של מול בית הכנסת את ספרי התורה, וביקשו שיבוא אחד היהודים להשליך לפיד בוער לתוך הערימה הקדושה. ידעו המרצחים כי לא יוכלו להם לישראל קדושים, בחרו איפה את יוסלה שייגץ שלא הופיע בבית הכנסת לעולם, אלא יום אחד בשנה – שמחת תורה.
היהודים שנאספו בכפיה סביב המחזה המביש, הביטו בעינים קרועות איך יוסלה ניגש אל ספרי התורה ובידו לפיד. "כשהם יורדים – יורדים עד למטה" הרהרו בעצב. אך שמים הוזילו דמעות, כאשר יוסלה זיהה את הספרים של החג שלו – שמחת תורה מוטלים בבזיון, ובמקום להשליך את הלפיד, הרים ספר אחד ועוד אחד ועוד אחד וכך, כשהוא חבוק בשלשה ספרי תורה ולפיד, עלה בסערה השמימה.
חבוקה ודבוקה בך.
הקשר הפנימי שלנו לספר התורה, הוא קשר של שמחה, שייכות של התרוממות, ועלינו להפנים את השמחה הזאת למשך כל ימי השנה, בכל מפגש עם ספר תורה. הלואי.