לא לפספס את הרגעים הנעלים
אחת המתנות היפות שקבלנו מאת הבורא היא מתנת השבת. וכמו כן זו המתנה שאנו יכולים להעניק לילדנו, סעודת שבת חווייתית משותפת לכל המשפחה. רבים מכירים את המושג 'אבא של שבת', זהו אבא עסוק שהילדים רואים אותו אחת לשבוע… התואר הזה מוענק בסרקזם לאבא־לא־כל־כך־מתעניין, אך ניתן לציינו גם ליד אבא שמשקיע מאבהותו ביום סגולה זה.
אין כמו סעודת השבת לקרב את הלבבות ולהשפיע על הילדים והילדות, וזאת בתנאי שההתנהלות היא נכונה ומחנכת, ולא ההיפך ממנה, כי לעומת זאת, כאשר חוויית השבת לא מנוצלת כדבעי, היא יכולה להיות מכשיר הרסני לתוצאות הפוכות בדיוק.
לישיבה בצוותא בכלל יש מעלה גדולה, בה הביחד נבנה והולך לדבר שכולם עתידים להתגעגע אליו כל ימיהם, לכן משנה זהירות מוטלת על האב החכם, שלא יהיה כשוטה המאבד את מה שנותנים לו. יש וצוק העיתים גורם למתח המתפרק דווקא בזמנים היפים, עייפות ודאגות וכו', ומה מאד חבל, שהרגעים הכי יפים בחיי המשפחה – הופכים לזמנים מעיקים, כך מתפלאים אנשי חינוך לשמוע את הילד אומר: אני שונא להיות בבית בשבת… כאשר החויה היתה אמורה להיות להיפך.
ילדים הם ילדים, הם לא יכולים להבין את המשמעות של הרגעים הקסומים, הם מסוגלים לריב, להתקוטט לדקור וכו', ולקלקל כל אוירה, אך על ההורים החכמים מוטלת דרישה שלא להישאב לעולם הקטנוני הזה, היו אתם הבוגרים, שמסוגלים לנשוך שפתיים ולא להגיב באותה מטבע.
האוירה צריכה להיות אוירה קדושה אך לא חונקת, קלילה אך לא רדודה, במיומנות שרק אבא יכול, עליו לאחוז במושכות הניווט בחוכמת חיים, להעניק את הפינה של הזמירות, דברי התורה וכו', ולא לקפח את השיחה הנאה המקשרת בין הילדים להורים, וחוזר חלילה.
ננסה לנגוע במעט בטעויות הנפוצות, ההופכות את שולחן השבת לגיהנום, ומתוך כך נלמד להבריח את המלאך הרע העונה אמן בעל כורחו בלילי שבתות.
ראשית כל, דרושה הכנה נפשית למצב, כלומר, לנסות להגיע הכי רגוע שאפשר למעמד מכונן זה, שיותיר את חותמו לנצח בנפשות הרכות, להקפיד על שינת צהרים וטעימה שלפני שבת, כך שלא הרעב ולא העייפות יבואו לידי ביטוי בהתנהלות. אימרת רבותינו: "כאילו כל מלאכתך עשויה", יכולה להועיל לנו למצות את המירב, להיות כאן ועכשיו לגמרי ולא אי שם במשרד או בפוליטיקת החיים המענה.
את הקפדנות, הריתחה ההורית המוכרת לילדים עד לזרא, הניחו מחוץ לשולחן שבת, היו נינוחים לגמרי, שחררו את מוסרות הייסור והתוכחה, אין זמנה של שבת מתאים לכגון דא, נסו אתם לתת את הדוגמה האישית איך מתנהג יהודי ירא שמים בשבת, לא על ידי הטפה ודיבור אלא על ידי נוכחות נהדרת ונעימה.
מחקר קרוב לאמת, מוכיח, שעל פי הרוב, הילד מחקה את הוריו כמעט במדויק, ומעתיק את שולחן השבת שחוה בצל קורת הוריו לבית שיבנה אף הוא, עלינו לחשוב על העתיד הזה, ולא לקצור הצלחות של חיי שעה.
יש הורים שיודעים כי קדוש היום לאדונינו, אך אינם בקיאים מספיק במלאכה כיצד להביא את הילד הרך לתובנה הזאת, במקום ההתאמצות למצוא את הדרכים המקוריות להנחיל את נועם שבת, הם מתחמים את האור הגדול בכללים ברורים, לא לפטפט, לא לזוז, לא לפני אבא… לשבת כמו יהודי קדוש בעת עריכת השולחן הטהור. היה יותר מתאים לנקוט כמעט בהתעלמות מוחלטת ממעשים פעוטים, ולנסות להגביה את הסובבים על ידי יצירת אוירה מתאימה.
לשבת דרושה שמחה גדולה כדי שהיא תיקלט, השראת השכינה שהשבת מביאה בכנפיה, יושבת על כלי הקודש של הרקע הרגוע של אהבה הדדית כללית בבית, ללא כעס, ללא טרוניות, ללא הקפדות ונדנודים… כדאי מאד שהילד יגיע למצב שהוא יזקוף גבה: מה קורה כאן? מה יום מיומיים? מה הויתור המופלג הזה על צלחת שנשברה, על בקבוק שנשפך על מפה חדשה… מה החיוך ומאור הפנים הזה? כך הריח והאוירה של שבת ילוו אותם לכל החיים.
ההשקעה המהירה נותנת רווחים מעטים וזניחים. אם הצלחנו להטיל משמעת של שבת, אולי בעטיפה הרווחנו משהו, אך כאשר יגדל הילד ויגמל, והכוונה כאשר הוא יערוך בעצמו שולחנות של שבת, לא תהיה שם שום אוירה שבתית אמיתית, משום שהוא יעסוק תמיד בבריחה וחוויה 'מתקנת' מהתעוקה הנלוית אליו בימי אורה אלו, שהושחתו על ידי מאלפיו.
צריך לדעת, שהזנחת הקפדנות ההורית אינה פריקת עול מלכות שמים, השמחה והרוגע של שבת קודש היא מקור הקדושה, אין שבת אחרת, השתיקה מדברים בטלים היא תוצאה מלהבת אש הקודש המלחשת בלב, אם האש הזאת כבויה, השתיקה דומה יותר לשתיקת אֵבֶל ולא למשמעות של "אכסוף נועם שבת" – – –
אין צריך לומר, שהויכוחים על הסדר המינהלי לא תורמים לאוירה, חלוקת התפקידים של העזרה והסיוע למהלך הסעודה והגשת הארוחה אמורה להתנהל מתוך חיוך והומור, שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, נזכור בכל רגע כי הסעודות אינן פגישות כפויות עלינו, אלו רגעי אושר של כל החיים.