החורבן והתיקון שמתגלגל לפתחנו בדור אחרון
עולמנו הציני והמתרברב מציג כרטיס ביקור של חיצוניות מבהילה. כל פרט בו מתאפיין בהחצנת החוץ וביטול הפנים. הדבר מתבטא הן במישור הרעיוני והן במעשי. הבריות מכירות בחשיפה כערך, ובזות לכל משהו שהוא פנימי, אף בחלקו.
כיום, השיתוף החזותי והתקשורתי של כל המה ומי, בריבוי מבחיל שאין לו פשר, דורם לאנושות לאבד מהחן הייחודי שלה, הדורסנות הפולשנית המגיעה לתחומים לא לה, הפכה את היחיד למשהו עמום שהינו אך ורק חלק מכלל תוסס ומכריע, ללא ייחודיות ומיוחדות, והעיקר ללא פנימיות.
לצד ההבנה הגורפת בציבור הכללי הנוהה בהמוניו לאנשי הרוח והנפש למיניהם, ביודעו שרק שם ימצא מזור לכאבי הנפש ותהיותיה עדיין כל הטיפולים והמודעויות השונות מתמקדות בחצר החיצונה של הנפש, אף אחד לא מעז להתקרב אל הפנים, המוסתר והמכוסה.
הניסיון האחרון הזה של דורנו פוגע בעיקר באנשים משלנו, החפצים בקרבת אלוקים, והמנסים לחתור בספינה המטרפת בים סוער של מים הזדונים לקראת חופי הקדושה המבטיחים הם נתקלים בסדום ועמורה של חיצוניות מזויפת, כל הערכים נדרסים בית המקדש הכללי והפרטי חרב ונחרב, אין איפה להיות.
וכל זאת למה? משום ששעת הבירור הגיעה. שעת סיום הגלות הופיעה ובכנפיה גמר טשטוש הגבולות שכה אפיין את ימי החשכה. מעתה לא יהיו עוד אנשים שהם גם דתיים וגם חילוניים, כיום כבר רואים אנשים חרדים שמרשים לעצמם לעשות דברים שפורקי עול תורה ומצוות לא התירו. וזאת, משום שאנו עדים לסלקציה מכוונת לכאן או לכאן. אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו ורק אחריו.
בדור שכולו זכאי וכולו חייב נמצאים אנחנו, הפנימיות החרבה לחלוטין לכאורה אינה מעידה על חורבן כי אם על תקומה. המקום שבו בונים בנין רב קומות, נראה ערב הבנייה כבור עמוק וחשוך, שם יקומו היסודות המפוארים שהבנין יעמוד עליהם לתפארת.
וזאת עלינו לדעת, כי בכל דבר שקיים בעולמנו, טמונה בו משמעות פנימית עמוקה מני עומק, הנתקל בה ואינו מכירה, עשה שקר בנפש חייו, הוא מתייחס לפרקים נבחרים ביצירת הבריאה כאילו מיותרים לדידו, אין פנימיות אין כלום. כי הכל בעולם הוא פנימיות, ובדיוק זה החורבן הגדול האדם, שהוא עולם קטן, המייצג את העולמות והמתחולל בם בזעיר אנפין, מוזמן אף הוא להאבקות הזאת בזירת 'אני או אתה' שנערכת לעינינו, הלוחמה החזיתית בין הפנימיות לחיצוניות אופפת את האדם. אם ברגע נתון הוא מתחבר לפנימי שבו, הרי שבמשנהו הוא כבר שם בחוץ, אצל החיצוניות הדורסת.
בכוחו של כל אחד מאתנו ליצור עולם פנימי מוגן ואיכותי, בו העצמי שבנו יקבל משמעות דומיננטית בחיים. האדם שיהיה מסוגל להקשיב לקול הרוח הפנימית המהדהדת בקרב נפשו החנוקה. עלינו לעשות משהו עם עצמנו לפני שיהיה מאוחר, כי הלא לכן באנו לכאן להתחבר לקול הפנימי שמושתק תמיד.
ומהו אותו קול פנימי? על מה אנו מדברים בכלל? הקול הפנימי הוא קול השם יתברך הקורא לאדם שישוב אליו. תשובה זו, אינה תשובה של מסגרות וגבולים, היא תשובה של עומק, של חיבור מחדש, של הבנת עומק הניתוק ומשמעותו, של הכרת המקום בו אנו נמצאים כאדם מול בוראו.
דווקא כיום, בדור שכולו חיצוניות, לפנימיות תפקיד מאד מיוחד ועקרוני. אם אדם ימאס בחיי ההבל החומריים, ויפנה לבו ומחשבתו אל הפנים והתוך שבו, לגלות מסתורין של אלוקות שבתוך הלב פנימה יגרה את הניצוץ הדועך, יפיחנו מחדש עד שיהפוך ללהבה איתנה ולוהטת, שתגרש את החושך המוכר עד אימה.
לחיות חיי פנימיות, הוא להבין את המשמעות של החיים בכלל ושל מקריהם בפרט, הכוח החושב שבמוח, והמרגיש שבלב המתאחדים למען המטרה של הכרת האלוקות והבריאה, אמורים להיות מזוככים משוחד עצמי ומרעבון חומרי גס, בהתוותם את המטרה ששלמה הם שואפים להיות דבוקים באלוקים חי החיים ברוך הוא.
אפשר לסכם ולומר, שהדרך המעשית הראשונה בה נפסע לכיוון האור הפנימי, הוא לא להיות חיצוני! לברוח מלהבות אש הגיהנום החיצון. כל דבר שאנו מזהים בו נהנתנות רגעית ללא משמעות, או הנאה שאין עמה חוויה פנימית תביא אותנו אל יגון אנחתו של עולמנו המנוכר. אין הכונה שעלינו לחיות בנזירות לא יהודית, הכוונה רק להקשיב לקול המשמעות שבוקע מכל פריט בחיים שלמען המשעות הזאת הם נועדו בכלל.
צריך להרגיע את האנשים, שהדרך הזאת של הבנה מעמיקה בתחום הנפש, ובחובתם כלפי המעניק, לא יצמצם את מרחב המחיה ההנאתית של חייהם אדרבה! ההיפך הגמור הוא הנכון, מקור התענוג שבנפש, שורשו בתענוג הרוחני. כשהנפש חווה פנימיות, היא מתעצמת ואוהבת את החיים. כשיבנה בית המקדש, תיבנה הפנימיות ההרוסה, נזכה לשמוח יחד עם משיח צדקנו, שיבוא במהרה אמן ואמן.