שפת הביטוי של האלוקות
ח' תשרי תשפ"א
חיבוק אלוקי מתמשך ואינסופי, הוא חיבוק בתדר הפנימי של היקום, במקום הכי רגיש ואלמותי, תחושת האלוקות האופפת את הפנים שבפנים, הארת ההארות, דבקות הדבקויות, נקודת החיבור הכי איכותי, המחבר קצוות שהיו לאחד, שם מתרחש הסיפור האמיתי, יצירת האמת הנשארת, אורות בלי צללים, אורות שנכנסים בכלים שהופכים לאורות, תוהו ללא ביטוי, תוהו שנמוג ושממונו עמו, משאיר את המציאות לאמת הנוכחת, נוף העולם הוא הביטוי לאלוקות בעולם העשיה, בעולמות אחרים יש ביטויים אחרים, העולם הוא העלם כשלא מכירים את שפת הביטוי, איך לומדים שפה? מתרגלים שוב ושוב. ושפת ביטוי האלוקי? בחויה של חיים, חווים את זה שוב ושוב, נושמים אלוקות בעצם, מבינים את הביטוי שלה בכל רגע נתון, ואז לכל נשימה יש פירוש משלה, לחיים יש פירוש, וגם שפה, וגם תרבות, וגם אשליה. אבל המהות שלהם היא אלוקות, וכל ביטוי למהות הזו היא חיצונית. סוג של מהות ללא ביטוי, כי החיים עצמם זועקים את האמת האלוקית, ואינם נצרכים לפירוש, שאינו בא אלא למען תת פומבי לדבר, פירושי החיים הם תהיות בהכוונת המסלול, כי אורות ללא כלים, הם חיים ללא פירוש, תוהו של ממש, חלל הפנוי וצמצום כפשוטו, הפירוש הוא הצמצום שלא כפשוטו, כי אין כאן אלא חי החיים, ופירושו כמוס עמו, והדעת היא חיבור החכמה והבינה, חיים הם המוחין, ההבנה שהכל אלוקות מבארת את הדרגות הנמוכות, ומאפסת את נמיכותן שאינה אלא בתפישת עולמם הקטנה, ולא בתפישה האלוקית שעומק רום הוא עומק תחת, ואין שום הפרש ביניהם.