על הנצחון של הנחש הקדמוני במלחמת האינטרנט
אין ספק – בסיבוב הזה הוא ניצח ניצחון מוחץ, למעלה מחמשת אלפים שנה הוא ממציא המצאות גאוניות, האחת טובה מקודמתה, הענינים יגעים, הוא עמל, מתייגע, אבל לא מתעייף… הוא חייב לנצח.
ההתחלה היתה בגן עדן, הנחש הערום מכל חית השדה, גבה קומה ובעל רגלים, מתנשא לכפור בכל, ולהחציף פנים נגד הבורא, היוצר והמחולל – לפתות, להסית, להסיט, לשכנע ולשטוף-מח… זו עבודתו, ולכך הוא נוצר.
הקורבן הראשון היה אדם הראשון, קורבן מזעזע כשלעצמו, אדם עילאי, יציר כפיו של יוצר בראשית, ללא יצר מתולדה, נמשך אחר מראה העין, נקודת הפיתוי פעלה… האדם נידון למות נצחי, מדהים!
מאז השתכללו הכלים, המלחמה הפכה להיות מסובכת יותר ויותר, מורכבת עד אימה, המדובר בכוח מאגי כמעט שלא ניתן לעמוד בו, הנחש הערום לא תמיד מציע פרי עסיסי מהעץ האסור, הרעיון הזה מתלבש באינספור לבושים, אם פעם זה פרי – פעם אחרת זה משהו אחר, העיקר שזה יהיה עסיסי, נעים מאד – ותאוה לעינים.
העץ שאכל אדם הראשון היה 'עץ הדעת', פשוט רוצה לדעת, וכי זה רע לדעת? הלוא זה טבע אנושי 'לגיטימי', להסתקרן, לנסות, להעז – – – והופס… אכילת פרי אחד, וזה רעל אלמותי נצחי, לדורי דורות. החיויא הנורא הזה, לא מסתפק בזאת, הוא לא מרוצה ממות פשוט, של תכריכים ועפר קברות, זה קטן עליו – הנחש היה ערום!
הנחש הקדמוני והנחש המודרני שניהם אותו נחשוש, הם רוצים מוות רוחני, נצחי, עמוק, נורא, תהומי… אחיזה לופתת, חונקת, עונקת, מחבקת, מתנפלת – איום ונורא! חיבוקו של הנחש.
הפיתוי הקדמוני התבצע באמצעות דו-שיח, כלומר, הנחש מציע, החוה מציעה, האדם מתפתה, מהסס, רואה, מסתכל, ו… . טועם, ונענש. זו ההתחלה, התחלה די טובה יש לומר… אבל בשנת תשע"א, הענינים מזורזים יותר, הפיתוי של הדעת כביכול, בעל ערוצים שונים, הוא לא במהלך של משא ומתן, לא נחש מול אדם – אלא…
אינטרנט!
כנאמנים לפשוטו של מקרא, יודעים אנו כי האדם הכניס פרי לתוך פיו, והתחוללה סערה בנפשו, סערת החטא, בלבול הפגם, הנחש, היצר – הפסיק להיות סטאטי ומציע, הוא הפך להיות חלק מהויית האדם, נעשה מזה יצר הרע!
נחש דורנו, עדיין בטעות, נתפש כחוסר בשמירת עינים, בניבול פה וכפירה וכו'… זה נכון, אבל עדיין טעות היא לזהותו כחטא, עבירה, עון, פגם גרידא – הוא השטן המשחית בכבודו ובעצמו, הנחש הערום הנורא מכל – הלופת הגדול של המין האנושי – שבו לארץ ובכו את קומת האדם שנעלמה בתוך לוליינותו של הנחש המתפתל.
הנחש של פרשת בראשית הוא תחילתו של מסע הנקמה בכוח הקדושה, והנחש של תשע"א הוא הנצחון המוחץ של הנחש הערום, לא עוד דו שיח של קח פרי ויהיה בסדר, אלא האדם מונח ונמצא בתוך תוככי תוכיותו של הנחש המרושע באין יכולת להשתחרר.
הכאב הגדול הוא, שגם אלו שיראתם מעוררת מחאות גדולות ועצומות נגד הבור הפעור הזה, משתמשים בלשונות וטרמינולוגיות, המעידות כי בתמימותם אינם יודעים ומכירים בדמותו הנכונה של הנחש, זהו לא פיתוי, זהו לא יצר הרע, זהו ניצחון עצום ונורא לכוחות הטומאה.
יהודים קדושים היו מזרזים פסיעותיהם כאשר הילכו בדיעבד במבואות טומאה, דרי חו"ל מכירים את ההרגשה של לעבור ליד קירכע… שקץ תשקצנו כי חרם הוא, מה נואל הרגש היהודי כאשר הוא מלופף בטומאה שעולה על כל הטומאות פי מיליון…
גבוהה, רמה ונישאה היא טומאת האינטרנט יותר מכל העבודות זרות הקדומות והמאוחרות, הנצרות, האסלאם, הבודהה, הכפירה והאתאיזם וכל מה שתרצו – כולן מחוירות לעומתה של אותה טומאה. היא עצתו המחוכמת של הנחש הערום. ללכת על כל הקופה.
אין לנו כח של חז"ל, גם לא של החכמים הקדמונים, הראשונים והאחרונים, אנו בני הרגעים האחרונים של המלחמה הניטשת בין הגדולה שבטומאות לבין הענקית שבפרישויות. אבל המכיר בטיבם של חכמינו מהתלמוד והמדרשים, יכול לנחש מעצמו, אילו גזירות נוראות היו עושים שומרי הר סיני, לטומאה הנבזית הזאת. על דרכא אחרינא הם דיברו… ההולך בעצימת עינים (! ) במבוי שיש בו פגם עינים, אם יכול ללכת בדרך אחרת – רשע הוא, זה שעוצם עין.
נורא ואיום! מה היו אומרים חזלינו על מי שמכניס טומאה פרוצה כזאת לתוך ביתו, יום יום, שעה שעה… רשע? לא בטוח! חז"ל היו (אולי) מצווים עלינו לשבת שבעה על הנלכד בשחיתות הנחש הערום, על הנשרף בשריפה הגדולה, על הנשמה האובדת בבירור האחרון לפני בוא היום הגדול של הגאולה – מסכן!