{חינוך בזעף – אסון!}

לא הקפדן מלמד

את הפיצוי על מה שאנחנו לא, אנו מבקשים לראות בדמות החינוך שניתן לילדים שלנו. המדהים הוא, שהצורך הפתטי הזה גורם את ההיפך בדיוק, שאנו דווקא לא נראה את החלום הזה מתגשם. כל הורה, רוצה משהו מהילד שלו, הרצון הזה עטוף בהמון אידיליות, אך המוני הורים רחוקים מחינוך אמיתי, ראוי לשמו.

אם תרצו לראות את ילדיכם בריאים בנפשם, הוציאו את עצמכם מהמשבצת של הילד, תנו לו לתפוש את כל כולה… יש הבדל עצום בין להעביר לילד את נשמת ההדרכה לבין לעשות זאת במקומו, כשהוא מטיל ספק באמינות העשיה הזאת.

אנחנו פוגשים מתבגרים רבים, שהופכים להורים בעצמם, ותוהים, איך בנים ממשפחות טובות, שההורים עשו הכל, והכי נכון שייתכן – הפכו לשונאים מובהקים לדרך הנכונה. מה היתה הטעות? ולא תמיד התשובה ברורה, לא בכל מקום ניתן להפנות אצבע מאשימה למוסר הכפול או זיוף, גם לא לחוסר אהבה והכלה, יש כאן לפעמים, משהו עמוק יותר.

אנחנו מחנכים ילדים וילדות על ברכי התורה הקדושה, זאת אשר עליה נאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", הדרך היחידה להגיע לתורה, כך לפי הפסוק, היא דרך הנועם. כאן אני רוצה להעמיק ולומר עוד, הנועם הזה, הוא לא קומבינה או דרך חכמה ליצור אימון כדי להשיג ילד תורני, הנועם הזה הוא מהותה האמיתית של התורה, ולא זולת.

אצל רבים מתלמידנו ובנינו, למרבית הצער, מתקשר עולם קיום המצוות והתורה, עם נזיפות ותוכחות אין קץ. שבט המוסר המוכיח והמייסר, ידוע ומפורסם, אך הוא יכול לבוא אחרי ההתחברות, אותה, אי אפשר ליצור באמצעות תוכחה. תפקידה של התוכחה מתחיל אחר שלב ההתחברות היסודי. או אז, ניתן למגר מחדלים, כאלו או אחרים, על ידי ייסור והוכחה.

קיום המצוות אינו דבר טכני, למרות שעשייתן מתפרשת כך, ההורים המנחיתים את העולם היפה הזה, בעטיפה של זלזול וחוסר הבנה, הם עתידים לתת את הדין, משום שהם עושים את תורתו של הקב"ה פלסתר, והלוא יקרה היא מפנינים.

החשבתם פעם, כי חינוך, בתפישה היהודית, אינו קשר של אב ובן, הנהוג בכל העולם? כשאר עניני האדם ועולמו, גם החינוך, מצוה היא, ככל המצוות כולן… האם במצוות התורה האחרות, אנו מסוגלים לקיימן מתוך עצב ורוגז? תוך כדי שעוית זועפת מקשטת את פנינו? הרי כך לימדונו רבותינו, לעשות את המצוות בשמחה, גם אלו שקשות לקיום… איפה השמחה בחינוך, היכן מאור הפנים והשלווה? כי אתה כועס עכשיו? אתה פגוע? אז בבקשה, אל תייצג את זה אשר 'עוז וחדוה במקומו'.

הרוצה שבניו ובנותיו יישארו נטועים, בכל לבם ונפשם, בכרם ה' צבאו'ת, עליו לזכור, כי עדיין לא נולד האדם, שהוא חף מאסוציאציות, הדבר הכי נעים ויפה, אם יתלווה אליו טעם חמצמץ של עלבון וטראומה נפשית, יהפוך לעונש כבד מידי.

סיפר לי בעל הבית פשוט אחד, (אם הכינוי הזה נכון), על בתו החסודה, שבנתה בית מופת למהדרין, למרות שלא ראתה דרך זו בבית הוריה. אתה יודע איך הצלחתי עם הילדים? אצלינו, העונש היה: אני לא לוקח אותך לבית הכנסת… כלומר, לא העניש האיש את זה שלא רצה לבוא לבית ה', הוא הפך את היוצרות, על מחדל אחר, היה עונש כבד ביותר: אני לא לוקח אותך לבית הכנסת.

מה הסוד? בית הכנסת, תפילה, מצוות, חגים – אינם דבר לא נעים, הם הפרס. כך שוגים אנשי חינוך בשגיאה הנוראה ביותר, הילד עיוות? קח דף ותרשום את כל פרק ראשון באבות, זהו עונשך. לא הייתי אוהב את פרק זה לעולם.

ויש לי גם זכרון מתוק.

הייתי ילד בכיתת הרבי בחיידר, נתפשתי הוזה באחד מחלומותיי, הרבי שלחני למנהל, ששימש גם כרב הקהילה, אשר ישב באותה עת-עונש ספון בחדרו לבוש שיראין. הושיבני הרב מולו, ושאל אותי בְּרוֹךְ: למה אתה לא מקשיב? לא ידעתי תשובה.

האיש בעינים מלטפות, אמר לי, יש פסוק: "מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". אולי תרשום את זה כמה פעמים כדי שתזכור את הפסוק? מולו עמד הלוח על רקע מתכת, משהו של פעם… הוא ספר 14 שורות, ולא יותר. קח תרשום למזכרת. לא חשתי סלידה מהפסוק (שבזכותו אני זוכר אותו עד היום) לא היה זה עונש לא פרופורציוני, היה זה עונש נעים וקל לביצוע, שהותיר אות זכרון לכל ימי חיי.

כל שכן כשאר אין מדובר בעונש, כי אם בהתחברות לרצונו של הבורא יתברך. אין כאן שום רשות, לאף נברא שבעולם, להדביק למצוה פנים זועפות וזלזול בכבוד החניך. עלינו להעביר את אהבת ויראת ה', באותה רוממות נהדרת שהן אמורות להיות מועברות – זהו חינוך לתורה ואמונה.

הקו שאינו מבדיל בין הגבלת חופש לענידת כתר נשגב, הוא בעצם החינוך לתורה שלא מצליח במקרים מסוימים. אנחנו דורשים מהחניך, שיוותר על מנעמי עולם, שבעיניו הם חשובים מאד, אך מה אנחנו נותנים לו בתמורה? לקחנו ולא שילמנו. המחיר שהוא יגבה מאתנו, חלילה, יהיה יקר מדי. התשלום בעבור עשייתו, היא הכרה בנשגבות מעשהו! אם הוא יצליח להבין, דרכנו, כי מעשה הויתור על החופש אינו עול, כי אם ענידת תכשיט יוקרה, הצלחנו בשליחות האלוקית שהוטלה עלינו.

את המשבצת הריקה של הילד עלינו למלאות בתוכן, לא רק בפקודות וציוויים.