האפשרות לחנך
לרקע אליו נולדים וגדלים ילדים – חשיבות ממדרגה ראשונה. אם הבית הוא מקום מקבל ונוח, אוהב ומחבק, הרי ששהייתם שם מצמיחה אותם, בשונה מכך בית לוחץ ושונא… מעיר ומבקר, עצוב ואפרורי – הילד לא יאהב להיות שם, והימצאותו שם אינה תורמת לו דבר, כי אם להיפך.
הרי כל אדם אוהב אוירה טובה, כאשר הוא חש לחוץ ומעוין, הוא ממהר לברוח מהמקום. גם אם המקום הזה הוא המקום הטבעי שלו, כביתו או מקום פרנסתו, השהיה הכפויה שם לוכדת אותו, והוא שואף לפרוק את הקשר למקום. לא כן במקום בו הוא מתקבל בתשואות חן ובקבלה – שם הוא אוהב להיות. לבו ועיניו שם כל הימים.
אם אומנם אדם בוגר מסוגל לכפות את רצונו, ולהמשיך לשרת את המציאות הקשה, ילדים, לעומת זאת, לא ברי-הסתגלות שכזאת, המילכוד הזה פוצע את נפשם הצעירה והם גדלים בעלי מומים בנפש. ילד שגדל בבית נטול חום הוא ילד חבול ומוכה, גם אם הוריו נימוסיים להפליא ולא מסוגלים לפגוע בזבוב.
מילת הקסם שיכולה לפזר כל ערפל היא שמחה! המשוב לשל ההתרחשויות אמור להיות נושא אופי קליל והומוריסטי, לא כל דבר קשה ומעצבן אמור להיות מעציב ומדכא, החוסן האמיתי שאנו יכולים להעניק לילדנו – היא השמחה בכל מצב. אם לא יופר האיזון הזה בין כוחות הנפש – מצב רוח טוב גם ולמרות… בעצם ציידנו אותם בכלים להתמודד בחייהם.
שמחה היא לא קלישאה, היא המידה היחידה שיכולה לאפשר את החינוך ללא טעמי לוואי, הלוא הילד נמצא במקום צר של משמעת תובענית יומיומית במשך כמה שנים טובות, אם לא ירוכך המקום הזה באוירה טובה ובחיוך נעים, בסופו של דבר כבר לא נמצא אותו במקום הזה.
גם אם המצב קשה מאד, והילד מכעיס ממש, צריך להבין, כי הילד כאן בשביל ללמוד – מה טוב או מה לא טוב, אם נחליף את התפקיד שלנו כמחנכים וניקח את מחדליו כפגיעה אישית בנו או במודל שהצבנו לעצמנו, הוא לעולם לא ילמד. כללו של דבר: לא הקפדן מלמד, ולא העצבות מחנכת.
צאו ובידקו בילדכם, אילו מן הרשמים היהודיים חקוקים בלבם – האם לא תשמעו, אשר ימי הפורים, שמחת תורה, ליל הסדר וכו' מקבלים מקום מרכזי בזיכרונות (הטעות היא – שכל נקודה ביהדות היא שמחה, אבל בחויה של הילדים הם מזהים את החגים האלו ודומיהם כשמחים), זאת משום שהנפש מתקשרת לשמחה, אם יש שמחה – היא שם, ואם אין שמחה – היא נאלמת ונאטמת.
אנחנו יכולים להפוך כל רגע במחיצתנו לשמחה אמיתית, כזאת שתותיר טעם של עוד שנים רבות. הרוגע שמתלוה לחיים שכאלו יריץ את הנוכחים בהם לשיפור יותר מכל התוכחות והמוסרים שבעולם, השמחה היא דרך להעביר מסרים בשקט ובחדות יתירה.
איך בעצם מועבר מסר? החניך עשה משהו לא נכון. הרצון שלי הוא לעוררו על אי נכונותו של הענין. ברור לכל בר דעת, שאני לא רוצה להכאיב לו כי אם לגרום לו לשנות את הגישה והמעשים. לכן אני מעביר מסר, בדיבור בדרך כלל, שהמעשה הזה הינו לא טוב לגמרי. אני רק מקוה שהוא שומע ומפנים ובא לציון גואל.
האם לב שחדרו לתוכו דברי ביזוי יכול להיפתח ולהסכים לדברים? ברור שלא! אם יש סיכוי כלשהו שהילד יקבל, הוא קופד בצעד הביזוי. כמו כן, הורים יקרים, כאשר הילד עצוב, הוא לא שם, אוזניו נאטמות לבו סתום, הילד לא מקשיב לך עכשיו – למה אתה משחית דברך לריק?
השמחה פותחת את הלב – "ולישרי לב – שמחה", אנו רוצים לב ישר ומקבל, לצורך זה אנו יוצרים אוירה של שמחה, צלילי האושר מנקים את פירורי ההתנגדויות האחרונים, הילד רוצה לגרום קורת רוח למי שמסב לו עליזות ותום נעורים – זה בדוק.
שימו לב איך אנו מדברים כשאנו שמחים, אז אנו עדינים ומתוקים ביותר, הרוע שכאילו שוכן בנו רדום משהו, רק כך יש לנו את היכולת להעביר מסרים נוקשים בעטיפה מרככת, אנו גם לא מרגישים פצועים מהתפרצותנו אנו, הכול עובר בשלום, כמה טוב להיות שמח!
השמחה – אמרו צדיקים – היא עולם החירות. האדם משוחרר מכל הכבילות שלו, הוא יכול לפרוץ את מעגל המקובעות וליצור פתרונות הולמים לבעיות וקונפליקטים.
והנה הרווחנו עוד משהו, לצד החינוך הספציפי לענין שאנו נדרשים לו, אנו מעבירים מסר מיוחד במינו, שיהווה נדבך חשוב לבנין החיים – הוא בעצמו ינהג כך, ברוך ובנועם, כאשר ירצה להשפיע. אם היינו יודעים כמה חשובה ואפילו קריטית האוירה בבית לצורך חינוך צאצאינו – היינו משתדלים בכיוון.
מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, וגם לחנך ילדים צריך שמחה – – –