להפוך מושפעים לחסידי המשמעת
בכל מסגרת חינוכית קיימת, המשמעת היא הגורם העיקרי להצלחה. אך עלינו להבחין במשמעות המשמעת, כי לא כל אחת כזו, היא אמנם משמעת, ולא כל משמעת היא בר-קיום, רק אותה משמעת שמובנית על ידי חוכמת-חינוך ומביאה תוצאות מכוננות בשטח. את המשמעת ניתן להטיל באופנים שונים, אך לא כולם עונים להגדרה הנכונה של 'משמעת', משום שמשמעת, כשמה כן היא – שמיעה! והיא מעין קבלת דברים מתוך נכונות להתחבר לנאמר ולמצווה, והלוא זו כוונת המחנך, בסופו של דבר.
הדרך הקלה ביותר אותה בוחרים אנשים להשלטת משמעת היא על ידי טרור והפחדה, איומים וענשים, אלו משליטים סדר וכפיה אך אינם מכוננים משמעת… האדם האנושי אוהב להיות חופשי ממטלות, ורק האיום על כדאיותו מביאה אותו לציית לפקודות.
"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו", החינוך אמור להיות כזה, אשר גם ברבות העיתים הוא יהיה כפוף, למשמעת זו, אנחנו מחפשים כזאת משמעת שתפעל גם ללא אוכף המשמעת באורח קבוע, המשמעת באה ממקום פנימי של החניך.
זכורני, כי פעם נקראתי לעזור למוסד חינוכי מתקשה, שכל כולו הוקם בשביל נערים "חסרי משמעת", בשעה הראשונה לשהותי במקום, הבהיר לי אחד החוסים, שלא אעלה בדעתי לערוך כאן רפורמות חינוכיות, מה שהיה הוא שיהיה… אנחנו לא נשמע לאף אחד, וגם לא לך – עם כל הרצון הטוב! אודה, כי דבריו הקשים עוררו בי רתיעה כלשהי, וכבר החל הספק לכרסם בבטחוני העצמי, שמא טעיתי כי לקחתי על עצמי את הפרוייקט המאיים מדי. אך כיון שלא היתה לי ברירה, הצעתי לו לטייל יחדיו בשדות המוריקים שהיו באיזור, כדי לשמוע את מה שיש לו לומר, הבחור, דווקא התלהב מהרעיון, וכשאנכי מאזין, הוא גולל באוזני את האכזבה שיש לו ממטילי משמעת, וכי הוא נחוש להלחם עם כל מי שיאיים על החופש שלו.
כיון שבאמת לא ידעתי מה לומר, בשלב ראשוני של אי היכרות… ניסיתי לשאול אותו, האם הוא יוכל לתאר את המקום מתנהל ללא משמעת כלשהי, כלל וכלל לא! תוך דקות הופתעתי לגלות, כי הוא הסכים בכל לב, שמקום שכזה ללא משמעת מסוימת – אין לו זכות קיום… לא יהיה מי שמעוניין להחזיקו, וכן לא יהיה מי שישמח לשהות בו. ההבדל הוא, רק בצורת הנחלת המשמעת. אוהו! אלו כבר דבורים אחרים…
מאמין אנכי, כי כדי לזכות במשמעת חינוכית טובה, עלינו באמת להשתמש בסמכות שאינה מתפשרת על עצם מעמדה וכו', אך כל זה יוכל להיות תקין לחלוטין אם בני המשמעת מזוהים עם האינטרס הזה, כלומר, הם מבינים שכאן מתרחש תהליך שיועיל גם ובעיקר להם, ולכן אין המשמעת הזאת כפויה, כי אם בהסכמה שמלכתחילה.
גם אם כולם נוסעים בדרך המשמעת כראוי, ואחד פורש, אל לנו להתייחס אליו כחריג, אלא כאינו מתחבר למשמעת הזאת, הוא חש שהיא מאיימת עליו, בעיקרו של דבר, טבעו של עולם, לחפש את מטיל המשמעת ואת הסמכות המגוננת, אך לא תמיד זוכה המחנך להעביר זאת בדרך נכונה.
החיוך, השמחה, הרוגע והסבלנות, כל אלו תורמים למשמעת הרבה יותר מהטלת אימה ופחד, משום שמלבד האיסור החמור של השחתת המידות שלנו ושל מושפענו, קיים עוד רובד נסתר. את המשמעות העמוקה יותר של המשמעת יכול להעניק הממושמע בעצמו הרבה יותר ממטיל המשמעת… אם זה האחרון יתווה את הקוים הברורים, הגדרות והגבולות, יתן הראשון את הנופך החווייתי לענין, הוא יוכל ליצוק תוכן איכותי לגבולות, שזה בדיוק ההבדל בין מוסר לייסור, בין כלא לבין משמעת עצמית.
אדם שרוצה לזכות במשמעת, עליו להיות בעל משמעת בעצמו, ובעיקר, עליו לעשות עם עצמו עבודה עצמית אמיצה, האם הוא באמת מטיל את המשמעת לטובת המחונכים, והאם רק הם עומדים לנגד עיניו. הם אמורים לחוש בזאת, ולהירתם אידאולוגית להיות שותפים פעילים במשמעת זאת.
לא ניתן לדרוש מהזולת משהו שאין בך, ההקרנה של שמירת הגבולות העצמיים, מפיצה אור בסביבה. כל מלמד ומחנך, שבסתרי סתרים מתנהג ההיפך ממה שהוא מטיף, גורם רעה לעצמו, כי דבריו אינם נשמעים, משום שהוא בעצמו אינו משוכנע באמיתות הטפותיו.
כמו כן במשמעת, איני יודע אם זה רלוונטי במסגרות הקיימות, אך אולי כדאי לשוחח עם המשתתפים במעגל המשמעת, על עצם הערך הזה…
המשפיע יכול לומר לציבור: אני בעצמי גם אוהב לעשות דברים נוספים ולא להיות כאן עכשיו… אני גם אדם שאוהב פריקת מסגרת לפעמים, אך כיון שאני כאן, אני מכבד את ההימצאות שלי כאן בשמירת המסגרת שלו, האם גם אתם יכולים? דומני, שדיאלוג כזה, יכול להעביר מסר רב-עוצמה, שגם הפערים האינטלקטואלים לא יכולים לו, כי ככל שהמדובר בשותפות – כולם מבינים!
סיכומו של דבר: אין ערך אמיתי למשמעת כפויה, גם אם היא מועילה לסדר הקיים והחיצוני, משום שבסופו של דבר הסדקים בחומת המשמעת יופיעו בזמן ובמקום אחר, הדבר הזה לא מוכיח את עצמו. המנסים את ההיפך, רואים הרבה יותר הצלחה בכינון עמדתם הסמכותית, נסו ותיהנו.